פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מי אמר פה שוק שחור?

      כמו תמיד, שוק ההעברות ב-NFL היה שוקק בקיץ. עומר סלע מצטרף לכותבי וואלה!, ומנסה לבחון את הטריידים שהתבצעו בחודשים האחרונים

      הקיץ האמריקאי היה, כרגיל, חם ומלא בטריידים עסיסיים והחתמות מרתקות של שחקנים חופשיים על חוזים שמנים ומעוררי תאווה. כמה מהם יהיו הצלחות גדולות, כמה יהיו דגי רקק בבריכת הכסף הגדולה של הפוטבול האמריקאי? קשה לדעת. הסיכויים, בדרך כלל, הם לא גבוהים להצלחה. לכל אורך ההיסטוריה של הספורט ראינו את זה קורה פעם אחר פעם, שחקן משקיע את נשמתו על מנת להוכיח את יכולותיו ואת כישוריו, על מנת לקבל הערכה וכבוד, על מנת לחתום על החוזה הגדול, על מנת להרוויח הרבה כסף.

      ואז, לאחר החתימה הכל משתנה. הדרייב יורד. הלחץ להצליח הוא כבר לא מה שהיה. האף מתרומם אל השמיים, האגו מתנפח והצורך שלך להוכיח את עצמך מתעמעם. עכשיו הגעת אל השלב הקשה יותר, שלב העמידה בציפיות. כל כך הרבה נכשלים.

      מהשמות המאכזבים של העברות השנים האחרונות אפשר לציין, כמובן, את טרל אוונס (שעוד נדבר עליו בהמשך) שחתם ברוב רעש והילולה בפילדלפיה והושעה מהקבוצה במהלך העונה אחרי שפתח פה גדול על הקווטרבק דונובן מקנאב. את רנדי מוס, עוד רסיבר שאמור היה לשדרג את אוקלנד אבל אחרי שעבר ממינסוטה הפיק עונה מאכזבת למדי. דרו בלדסו, קוורטרבק שכבר שנים מאכזב, מאז איבד את מקומו לטום בריידי בעונת האליפות הראשונה של ניו אינגלנד, עלה מדרגה בדאלאס, אבל לא הביא אותה לפלייאוף. החלוקה - לפי תפקידים.

      הערת עורך: המאמר נכתב לפני ההעברה של טי ג'יי דאקט מאטלנטה לוושינגטון ואשלי ללי , ולפיכך אין עליה חוות דעת.

      קוורטרבקים

      דאנטה קולפפר (עבר ממינסוטה למיאמי) - כבר שנים שמיאמי מחפשת קווטרבק איכותי. בכל השנים שדן מרינו שלט בקבוצה הם נכשלו מכיוון שמשחק הריצה שלהם היה מזעזע. מרינו פרש, משחק הריצה השתפר, ריקי ויליאמס הגיע, אז פרש ואז חזר בכושר משחק ומוטיבציה ירודים. השנה מאמינים במיאמי שרוני בראון יכול להיות הדבר האמיתי וחיזקו אותו עם, כנראה, ההעברה החמה של הקיץ.

      קולפפר, אחד הקווטרבקים השחורים שאמורים להיות המובילים בליגה, צריך להביא תפוקה. אחרי שנים של הבטחות שהתפוצצו ברובן במינסוטה, עם רסיברים טובים ומשחק התקפה מעוצב היטב, קולפפר צריך לבנות את עצמו מחדש. הוא מוסר מדויק מאוד, בעל עוצמת יד מרשימה, מהירות ריצה וזריזות רגליים ומבנה גופו חזק וגדול, כמו ראנינג בק הרבה יותר מאשר קווטרבק.

      הבעיות – הראש וכף היד. בראש – קודם כל לנצח. הוא לא עושה את זה מספיק כף היד – קטנה מדי, וזו בעיה שאין הרבה מה לעשות איתה, חוץ מאולי למרוח דבק חזק על כפות הידיים. הכדור בורח מידיו של קולפפר - כשהוא רץ, כשהוא בלחץ, כשהוא תחת התקפה הוא מאבד את אחיזתו ומכך – אחד הקווטרבקים עם הכי הרבה איבודים בליגה. אם הוא יצליח להתרכז בזה ולפתח את הביטחון העצמי מחדש, למיאמי יש עתיד.

      דרו בריס (מסן דייגו לניו אורלינס) - בניו אורלינס נפטרו מארון ברוקס, עוד קווטרבק שחור שמבטיח ומאכזב כבר שנים, והביאו במקומו את דרו בריס, שחקן שאיש לא ציפה ממנו לגדולות ובסן דייגו הפך להצלחה. הצ'ארג'רס, לעומת זאת, בונים על פיליפ ריוורס הצעיר כבר שנים.

      בריס מגיע עם חוזה גדול לניו אורלינס, העיר שכל אמריקה רוצה שתצליח כבר שנתיים, כדי להגיד – 'תמיד היינו בעדכם' ולהשקיט מעט את המצפון הלאומי. אמריקה צריכה שם איזה סיפור הוליוודי ואולי הוא ירים את ההתקפה של הסיינטס, עם הרסיברים ג'ו הורן הותיק ודאנטה סטאלוורת', עוד תקווה מאכזבת של כוכב עתידי, ולהביא את בירת הג'אז העולמית למקום של כבוד בספורט הקשוח הזה. הוא כבר הוכיח שלחץ לא מעניין אותו וגם לא דעת הקהל, הוא שחקן פוטבול ובא לתת תוצרת וניצחונות. השאלה היא אם יצליח לשכנע את חבריו לקבוצה לעשות כמוהו. הם כבר שנים לא מנסים.

      סטיב מקנייר (מטנסי לבולטימור) - לפני שנתיים נבחר MVP ביחד עם פייטון מאנינג, אבל אייר מקנייר כבר שנים מזייף. הוא פצוע, הוא עייף, הוא כבר לא ילד. אולי המעבר לבולטימור, לפי כל המומחים, עשוי לתת לו המרצה חדשה. בולטימור רוצה לחזור לטופ. אחרי הזכייה באליפות, לפני 6 שנים, בולטימור לא פוגעת.

      הם עשו את זה אז עם קווטרבק בינוני, טרנט דילפר, וניסו להמשיך באותו הקו – הגנת ברזל (בראשו של ריי לואיס) ומשחק ריצה מצוין (עם ג'מאל לואיס). השנה הבינו שם שמשהו צריך להשתנות והביאו את מקנייר, שכבר היה עם רגל וחצי ביאכטה בקאריביים, תופס גלים ומשתזף. אולי כאן הוא יצליח להציל את הקריירה שלו ואפילו לזכות באליפות של חסד עם קבוצה שעדיין נותרו בה לא מעט שחקנים שעוד זוכרים מה הטעם של אליפות.

      רצים אחוריים

      אדג'רין ג'יימס (מאינדיאנפוליס לאריזונה) - בעצם המעבר המשמעותי היחיד בעמדה, אם לא סופרים את הטרייד של קיוואן בארלו לג'טס. ג'יימס, אחד הרצים האחוריים המדהימים של הליגה, עוזב את ההתקפה הטובה ביותר בעיר והולך אל אחד מחורי הפוטבול השחורים והאפלים בהיסטוריה. האם הוא עושה את זה בשביל הכסף (30 מיליון בארבע שנים)? האם בשביל האתגר? האם פשוט נמאס לו להיות החוליה השלישית בטריו של מאנינג – האריסון – ג'יימס? לא ברור.

      בכל אופן, באריזונה החיים יהיו קשים בהרבה, עם קו התקפה פצוע וחלש, בקבוצה שכבר שנים אף ראנינג בק לא עבר בה את 1000 היארד ועם קורט וורנר הזקן בעמדה. זו עשויה להיות עונת הפריחה של אריזונה, אבל גם עלולה להיות עונת השקיעה של ג'יימס, האם הוא ימשיך לשמר את היכולות המדהימות שלו? האם הכשרון שלו הוא מוחלט או שקו ההתקפה של הקולטס עזר לו והרבה? תוך שבועות נתחיל לקבל את התשובה.

      תופסים

      טרל אואנס (מפילדלפיה לדלאס) - הו טרל, הו טרל. הסוגיה המסקרנת של השנה. מה הוא יעשה הפעם? עליו כבר אמרו הכל ומה שלא הוא כבר יגיד לבד. הפה הכי גדול בפוטבול, הכי מלוכלך, הכי חסר שליטה. כמה התרגשות היתה לקראת השילוב שלו ושל מקנאב בפילי. אבל הכישלון בסופר בול לפני שנתיים והלכלוכים על מקנאב, המנהיג האמיתי של האיגלס, דרדרו את אוונס למטה, עד שהקבוצה השהתה אותו מפוטבול. אמרו שאף קבוצה לא תרצה אותו יותר, כשרון מדהים אבל חרא של בן אדם, ואף אחד לא רוצה להכניס את הסרטן בקבלת פנים חמה אל הלב של עצמו.

      כולם, חוץ מביל פרסלס. פרסלס - אחד המאמנים היותר מוערכים בליגה, מזמן כבר לא מפחד משחקנים בעייתיים. הוא מתייחס אליהם באלימות ובסבלנות, באהבה וזעם, הוא מוציא מהם את המיץ ואז מעלה אותם על המגרש. עם קישון ג'ונסון זה לא עבד, אבל לקישון אין את חצי מהיכולות של אוונס. השאלות הרגילות – לטרל יש את הכשרון הכי גדול בליגה, אין ספק, אבל איך הוא יסתדר עם פרסלס ועם דרו בלדסו, פה טמון הכלב.

      אנטואן ראנדל-אל (מפיטסבורג לוושינגטון) - איך הפך רנדל-אל לאחת ההעברות חמה בשוק הרסיברים, אף אחד לא יכול עד היום לגמרי להבין. בקולג' של אינדיאנה הוא היה פרוספקט אדיר להיות קוורטרבק מדהים. הוא הגיע לחמישית האול אמריקן, קיבל מועמדויות לפרס הייזמן (שחקן השנה של הקולג') שבר שיאים על ימין ושמאל. עדיין, כשנבחר בדראפט על ידי פיטסבורג הוא גילה שהם בכלל מחפשים רסיבר.

      רנדל-אל הוא אולי השחקנים המגוון ביותר בליגה. לצפות בו זו חוויה – הוא עושה הכל והכל טוב – תופס מסירות, מחזיר בעיטות הרחקה, רץ בהתקפות מסודרות ואת מסירת הטאצ'דאון שניצחה את הסופרבול האחרון אי אפשר לשכוח. ועדיין, עם מבנה גוף קטן וחלש, וושינגטון לקחו אותו כרסיבר השני שלהם, לצידו של סנטנה מוס המצוין, עם הרבה מאוד תהיות שיישארו באוויר בזמן הקרוב.

      בועטים

      אמנם העמדה הכי לא מוערכת ב-NFL, אבל גם בה יש מספר שמות שילכו חזק אל היכל התהילה. אחד מהם הוא אדם וינאטיירי, שנחשב לאחד מהווינרים הכי גדולים בהיסטוריה של הפוטבול. שני סופרבולים הוכרעו מהרגל החסונה שלו, אחד, בחצי הגמר מול אוקלנד, לפני שלוש שנים, הובקע תחת מטח כבר של שלג.

      וינאטיירי הוא אחת הדמויות המזוהות ביותר עם ניו אינגלנד, ביחד עם טום בריידי, אז איך, איך לעזאזל, הוא עשה מעשה כל כך שמעון גרשוני ועבר ליריבה המושבעת, השנואה והמקוללת ביותר של הפטריוטס – אינדיאנפוליס קולטס? זה קרה כשבאינדיאנפוליס מאסו בשטויות של מייק ואנדרג'אט, בועט מדויק אבל ווינריות היא לא הצד החזק שלו, ונתנו לו ללכת לדאלאס.

      באינדיאנה ידעו שמישהו ברמתו של ואנדרג'אט חייב לבוא במקום. הם לא רצו להביא בחירת דראפט אלמונית וגייסו את כל יכולות התיווך והשכנוע שלהם כדי להשפיע על וינאטיירי. הוא, האמת, עבר בשמחה. "אני מתרגש לשחק עם פייטון מאנינג", הוא אומר אבל לכולם ברור שגם הוא ניסה לברוח מניו אינגלנד. בכל מקרה, וינאטיירי, כבועט מאוד מדוייק באולמות סגורים, יכול להגיע ל-55-58 יארד ב-RCA דום של אינדיאנפוליס. ואנדרג'אט עצמו ימשיך להיות מדויק בדאלאס. השאלה איפה הוא יהיה כשבאמת יצטרכו אותו.

      הגנה

      ג'וניור סיאו (ממיאמי לניו אינגלנד) - האמת, הסיפור יותר גדול מההעברה. סיאו כבר זקן והיכולות הפנומנליות שהיו במותניו בצעירותו כבר אבדו לו ברובן. הוא עדיין שחקן נשמה ועדיין מנהיג גדול והשילוב שלו עם טדי ברוסקי וריצ'ארד סימור יכול להניב פירות מרגשים.

      אחרי 13 שנים נפלאות בסן דייגו (מתוכן באחת עשרה נבחר לפרו-בול) ושנתיים קצת פחות סימפטיות במיאמי, סיאו, ללא ספק בחירת היכל תהילה ודאית, הודיע על פרישה. 4 ימים אחר כך הוא חתם בניו אינגלנד. האם היה כאן תכסיס, או אולי ג'וניור הותיק מרגיש שבבוסטון הסיכוי שלו לפרוש עם טבעת ביד עוד חי ומחרחר?

      לאוואר ארינגטון (מוושינגטון לניו יורק ג'איינטס - במשך שנים הדבר היחיד שבשבילו היית צופה במשחקים של וושינגטון היה ארינגטון. ראיית המשחק שלו, העוצמה שבתיקולים, הרצון העז וההתבלטות הברורה שלו מעל קבוצה כה בינונית, מילאו את המשחקים של הרד-סקינס בתקווה שאולי משהו יכול לקרות שם.

      דווקא השנה, כשנראה כאילו בוושינגטון נבנה משהו קצת אחר, תשתית שאפשר להקים על יסודותיה משהו, ארינגטון עוזב למועדון אחר, עוד מועדון בבנייה מרתקת, הג'איינטס. ההתקפה שם הולכת ומסתדרת כמו קוביה הונגרית – מאנינג הצעיר, טיקי בארבר, ג'רמי שוקי, פלאקסיקו בורס. ועכשיו, עם ארינגטון, הם מתחילים להראות כמו קבוצה טובה באמת. חיזוק משמעותי לקבוצה בצמיחה, השאלה – מה ייוותר מההגנה המפורקת של וושינגטון?

      מאמן

      הרמן אדווארדס (מניו יורק ג'טס לקנזס סיטי - שנים שהרם אדווארדס מנסה להוביל את הג'טס קדימה, ושנים שהוא לא מצליח. הוא כל כך מוכשר. הוא מבין כל כך הרבה. הוא כריזמטי. אז למה זה לא הולך? אולי צ'אד פנינגטון היה בחירה לא מתאימה? אולי המבנה של ההגנה לא נכון? אולי הוא פשוט לא כזה מוצלח כמו שכולם חושבים.

      בכל אופן, בקנזס סיטי מוכנים לתת לו צ'אנס בהתקפה המושלמת שדיק וורמיל השאיר אחריו, ואם הרם ייכשל גם כאן, בקבוצה שכבר מתה לפרוץ שוב קדימה, עם לארי ג'ונסון בכושר מצוין וטרנט גרין הותיק שכל שנה עושה את העבודה, כנראה שגם הוא צריך ללכת הביתה. הג'טס, במקומו, החתימו את אריק מאנג'יני חסר הניסיון שקורע את הקבוצה באימוני גיבוש ומנסה להוכיח שהוא יכול.

      בכלל, שוק המאמנים היה רווי השנה בפנים מרעננות. דיק ג'אורון הגיע לבפאלו, במטרה לשחזר את ההצלחה בשיקגו ב-2001. גארי קוביאק (יוסטון), ארט של (אוקלנד), רוד מארינלי (דטרויט), מייק מקארת'י (גרין ביי), בראד צ'ילדרס (מינסוטה), שון פייטון (ניו אורלינס) וסקוט ליינהאן (סט. לואיס) כולם יקבלו הזדמנות ראשונה (מלבד של, שכבר אימן באוקלנד בעבר) להוכיח את עצמם. אכזבות השנים האחרונות עשו משהו לקבוצות ה-NFL.

      כמו בקזינו

      שוק ההעברות בספורט האמריקאי הוא שוק ההימורים הגדול ביותר בעולם. כל כך הרבה חוסר וודאות וכל כך הרבה כספים גדולים, שישה ושבעה אפסים נזרקים אל חלל האוויר בכזו וודאות אבל אף אחד לא יכול לדעת כלום. מי יהיה הצלחה? מי ייכשל? מי הטרל אואנס הבא? מה יהיה עם טרל אואנס בכלל?

      ב-NFL, כמו בכל ספורט אחד, אבל באינטנסיביות גבוהה יותר, הציפיות הן עצומות והנפילות כואבות. יש רק 16 משחקים בעונה, אין לך הרבה הזדמנויות להתבלט, אתה צריך להיות טוב מהרגע הראשון ועד האחרון, ההגנות מהירות, ההתקפות הולכות והופכות מתוחכמות יותר משנה לשנה, מי שאין לו עצבי ברזל, אמונה שלמה בעצמו ורצון להצליח, לא ימצא את מקומו בעשירון העליון ומהר ילך הביתה. הזיכרון הלאומי, כמו גם אצלנו, ממלחמה למלחמה, מזכיר את זה של סב סנילי והדרך אל השכחה היא מיידית. מי יפדה את הצ'ק? בעוד פחות מחצי שנה נדע את התשובה.