ברוכים הבאים לטיטאניק

תמוהה בעיני פסיקתו של שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון סוקול, בעתירת מרכז עדאלה יחד עם שלוש סטודנטיות ערביות מאוניברסיטת חיפה, לפיה השימוש שעושה האוניברסיטה בקריטריון של שירות צבאי בחלוקת המעונות לסטודנטים הינו פסול. "תוצאת הכללתו של הקריטריון בדבר שירות צבאי ולאומי הינה הפליה של מגזרים נרחבים (ובמיוחד של המגזר הערבי)", כתב השופט סוקול.

מקוממת עוד יותר קביעת השופט סוקול כי "הגבלת ההטבה רק למי שתרם בדרך של שירות צבאי או לאומי עלולה להפלות סטודנטים שתרמו למדינה ולחברה ב'דרכים אחרות'". אמירה זו טומנת בחובה סתירה פנימית מהדהדת, שהרי לכל אזרח המנוע או הפטור משירות צבאי, יש את האפשרות לתרום למדינה ולחברה במסגרת מערך השירות הלאומי ההתנדבותי המוכר בחוק. תקנות הביטוח הלאומי קובעות כי שירות לאומי התנדבותי הוא "שירות לתועלת הציבור בתחום הביטחון (למעט בצבא הגנה לישראל), בתחום בטחון הפנים, החינוך, התרבות, קליטת העליה, הבריאות, הרווחה החברתית, הפיתוח הקהילתי, ההתיישבות, איכות הסביבה, ובתחום אחר שאישר השר לעניין תקנות אלו". כל כך הרבה תחומים, ובכל זאת סבור השופט סוקול שישנן "דרכים אחרות" שבהן תורמות אותן סטודנטיות לחברה הישראלית.

בפסיקתו, השופט סוקול כופר באחת מיסודות הדמוקרטיה: שוויון זכויות מותנה בשוויון חובות. שוויון זכויות שאין עמו שוויון בחובות הוא לא שוויון באמת, הוא מתן זכויות יתר. הרי לא היתה כל מניעה מהסטודנטיות הערביות לשרת שירות לאומי ולזכות במלוא 20 הנקודות שמעניקה אוניברסיטת חיפה לזכאות מגורים במעונות. העניין הוא שהן בחרו לא לשרת את המדינה או את החברה שהן חיות בה, אך בה בעת הן דורשות ליהנות מההטבות שהחברה והמדינה מציעות. זהו לב העניין, ובית המשפט עושה כל מאמץ כדי לעצום את עיניו למול מצב דברים פשוט זה. הבעיה היא, שהן לא עומדות לבד: סטודנטיות אלו הן חלון הראווה של הציבור הערבי החי במדינת ישראל אשר השכיל להפנות את ערכי הדמוקרטיה נגד עצמה, כמעין מנגנון השמדה עצמית. לא מדובר בסתם שלוש סטודנטיות, כי אם בעתירה של ארגון עדאללה, שהוא אחד הארגונים הרדיקליים ביותר מבחינת הזיהוי הפלשתיני של ערביי ישראל.

קל היה לי לטעון שהצביון היהודי–דמוקרטי של המדינה בסכנה, ושעלינו להתחיל להתנהג כדמוקרטיה מתגוננת, על כל המשתמע מכך. כצעד ראשון, אני מוכן להתחיל מזה שנתנהג כמו דמוקרטיה, נקודה. בדמוקרטיה, הקלה בחובות כמוה כמתן זכות יתר, ומשמעות הדבר היא דריסה של עקרון השוויון. צריך לזכור כי סירובה של האוכלוסיה הערבית ליטול חלק במאמץ המשותף של קיום המדינה אינו נובע מעצלות סתם. מאחורי הדברים עומד מאבק ממושך, עיקש ועקרוני על שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית.

זה לא המקרה הראשון ולצערי גם לא האחרון, היוצר תחושה שבתי המשפט שלנו מנותקים מההקשר התרבותי, החברתי והחוקתי של מדינת ישראל. פסק הדין הזה מנוגד לדמוקרטיה בכלל ולדמוקרטיה הישראלית בפרט. הוא יוצר באותה מדינה שני סוגי אוכלוסיה: כאלה שמוטלות עליהן כל החובות וכאלה שלא מוטלות עליהם, ובכל זאת הם זכאים לכל הזכויות.

אסיים בדברי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט משה לנדוי: "יש דבר שאני לא מוכן להתבייש בו: אני ציוני. אני חושב שהציונות היא היחידה בין האידיאולוגיות הגדולות של המאה העשרים שהוכיחה את אמיתותה. ולכן מוזר בעיני שכעת היא נדחקת למצב של התגוננות. ואני מתנגד בתוקף לכל מיני רעיונות מוזרים הנשמעים כעת אשר עלולים להביא לקריסתה של מדינת היהודים ולהטמעתה במרחב סביבנו".

אני מקווה שפסק הדין יתהפך. אבל עד שהוא יתהפך, יצטרכו הסטודנטים משוחררי צה"ל או השירות הלאומי לחפש לעצמם דירה בשכירות, משום שאת מקומם במעונות תפסו סטודנטיות שבחרו לשים את עצמן קודם, לפני המדינה. ברוכים הבאים לטיטאניק, אנו מפליגים.