לא אדבר אתכם על התקופה הראשונה, שלאחר הגיוס. בעצם כן. יום שישי, בשעה 10 הייתי כהרגלי בשוק, וכשחזרתי הביתה אשתי אמרה לי שהתקשרו מהצבא. תוך חצי שעה כבר הייתי על מדים, אספתי את הבת הקטנה מהגן להגיד לה שלום, ופגשתי חבר מהמילואים, שברכבו נסענו לצפון. הגיוס התבצע באזור מאוים בקטיושות, ליד צפת, כך שלאורך היום קטיושות נפלו לידינו, וכנראה ש"לידינו", זאת בדיוק המילה שמפרידה בינינו לבין הסיפור הטראגי בכפר גלעדי.
עד הלילה, היינו בשטח, הציוד הגיע לאיטו, ולמעשה לרובנו לא היה על מה לחתום כלל. לא היה נשק, לא היו שקי חפצים, לא היה כלום. בלילה החלפנו מקום ונסענו לבסיס צבאי, שאינו מאוים, ונשאלת השאלה, למה מלכתחילה לא הופנינו לשם? לאף אחד בחטיבה לא היה צל של ספק, שלא הושקעה מחשבה כלל בתכנון הגיוס.
למחרת כבר הגיע הנשק, ולפחות לגדוד שלנו, לא הייתה בעיה עם הנשקים הרגילים. אך לא היו מספיק רובי קלעים. רוב החיילים קיבלו מחסניות, רק שבוע לאחר שקיבלנו נשקים. כך שלמעשה הם הסתובבו עם אפודים ריקים, ללא מחסניות. לציוד בלאי לא ניתן מענה, וכך נתקלנו בקשיים עצומים בהחלפת אפודים, ואפודים לפק"ליסטים לא היו כלל.
כל הציוד הושלם רק שבוע וחצי לאחר הגיוס, ונשאלת השאלה איפה הייתה הלוגיסטיקה ומתי עדכנו אותם שבכלל גויסו כוחות. הימ"חים לא היו ערוכים ומוכנים לקראתנו. כששאלנו את המח"ט למה קרה הדבר, נתקלנו בתשובות תמוהות, בלתי קשורות למציאות. אני נזכר במשפט שיצא מפיו, כפי הנראה ברצינות גמורה, שהימ"ח שלנו הוא דוגמא לכל הימ"חים האחרים בצה"ל, ובאים לעשות סיורים אצלנו, כדי לראות איך ימ"ח צריך להיראות. אוי לה לחטיבה, ולצבא שלוקח דוגמא מימ"ח כזה.
באנו עם מוטיבציה בשמיים, וקיבלנו זילזול בתמורה
כשנכנסו ללבנון, לאחר כשבוע וחצי, כבר היינו עם ציוד מתאים, לפחות לרובנו, והנחנו שהבעיות הלוגיסטיות כבר מאחורינו, עם זאת אני נזכר בלילה אחד שהגענו לכפר שנשארנו בו עד סוף הלחימה, ולא נכנס לשמות. בבוקר גילינו שהכל ממולכד, והמקום רחוק מסימפטי להיות בו. החלטנו לצאת מהכפר לשטח פתוח. בזמן היציאה, הפלוגה לידנו נתקלה במארב, ויצאה עם שני פצועים. עד הצהרים יצאנו מהכפר. מכאן והלאה, עד שעות הערב, החל שלב הדילוגים, שלווה בטפטופי פצמ"רים, הוזזנו ממקום למקום, בשמש. עוד בשעות הבוקר העברנו לחטיבה דרישה לספק מים. דרישה שלא נענתה עד שעות הלילה המאוחרות. לכל אחד מאיתנו היו שתי מימיות, שנגמרו עוד בשעות הבוקר, וגם כמות המים המצומצמת שהייתה בנמצא, נגמרה מהר מאוד. לאף כוח לא היה מים. בערב, כל הגדוד כבר היה על סף התייבשות, וחלק מאיתנו, כעשרים איש, היו עם אינפוזיות, חלקם אף פונו לטיפול רפואי.
לו הולץ, מאמן קבוצת הפוטבול של אוניברסיטת נוטר-דאם, אמר פעם כי "זה לא תפקידי להחדיר בשחקנים מוטיבציה. הם מביאים אתם מוטיבציה יוצאת מהכלל. התפקיד שלי הוא לא לקלקל להם את המוטיבציה". אני יותר ממסכים עם דברים אלה, באנו עם מוטיבציה בשמים, השארנו את האישה והילדים בבית, והרגשנו שנעשה את מה שמוטל עלינו בצורה הטובה ביותר. בדרך, לצערי, היחס שקיבלנו מהחטיבה, הבעיות הלוגיסטיות שלא פסקו, והיחס המזלזל של המח"ט, השאיר אותנו חסרי אמון במערכת, שלא עושה את עבודתה, ולא ממלאת את חלקה בהסכם, להכין לנו את התנאים להילחם, לפעם הבאה. חבל רק שהפעם הבאה, הייתה הפעם הזו...
רוני ברקן הוא סגן, מ"מ במילואים בחטיבת אלכסנדרוני