כולנו אנשים בוגרים. רבים מאיתנו איבדו את הילדות שלהם הרבה הרבה לפני הזמן ובנסיבות נוראיות, אנחנו נושאים במשרות מלאות אתגר, מציפים את העולם שסביבנו באנרגיות מעניקים ונותנים ותומכים ומבינים. מתנהגים כמו שצריך, ואם קורה שנופלים - אנחנו עוד מרגישים אשמה כי "חייבים" להתמודד.
כך זה מאז ומעולם. להרים ראש ולצעוד לתוך המציאות.
ובעצם המציאות הזו, שלנו, שאנחנו רואים בכזו בהירות (לכאורה) מלאה כל כך הרבה סתירות ומגננות שאי אפשר לזהות את הדברים האמיתיים - לא רק בתוכנו, אלא גם מסביב.
המציאות הזו כשישנתי ואחי היה מתגנב לחדרי ולמיטתי - לא הייתה קיימת בעיני משפחתי. והם אילצו אותי להכיר בכך שזה "סתם". אז שנים חשבתי שזה חלום, שזה "רק". המציאות נשארה מחוץ לדלת כשאני פקחתי עיניים. אסור לה להיכנס לחיי. המציאות הזו גם הביאה אותי להכניס לחיי כל מי שרצה משהו שאב ממני אנרגיה או עזרה פשוטה ככל שתהיה (כזו שלא הגיעה לו) -
זה מוזר כי פתאום אני מבינה את הבחורות באוני' שהיו מאוימות ממני. שהרגישו שאני "גונבת" להם את החבר. ובאמת "גנבתי". בלי לראות, בלי לשים לב. התאמתי את עצמי עד כדי תיעוב לבחור שהיה מולי - בונה מציאות תואמת ציפיות. שוב ושוב.
אני זוכרת שהייתי יושבת באולם הרצאות ולא שומעת כלום. רק "משחקת", כאילו אני כותבת, כאילו אני מקשיבה. ואיכשהו הצלחתי לעבוד על כל העולם ועל המרצים - במחיר של שאלה אחת מתוחכמת - ועברתי עוד מבחן בהצטיינות. גם כאן ידעתי להעניק למרצים מה שביקשו. ידעתי לקלוע לתשובה שכל אחד ביקש - גם פה ריציתי. 3 שנים תמימות של "אוטומט" בלי לשים לב. אף פעם לא העזתי לשאול את עצמי - בשביל מה? למה להיות סטודנטית? למה ללמוד? למה לשבת שם? למה ללכת לכל המסיבות? למה לצאת עם הבחור הזה?
בדיעבד, התשובות הן תמיד אותן תשובות - "כי ככה הייתי אמורה".
זה תקף גם לדברים הכי קטנים ו"לא משמעותיים"- כך למשל, כשהייתי בשנה הראשונה באוניברסיטה לא היו לי בכלל בעיות כספיות (קיבלתי כמה וכמה מלגות, עבדתי והיה לי גם פיקדון שמן מהצבא שמימשתי בדרך לשכ"ד - מצבי היה טוב מאי פעם). ועדיין, לא הבטתי כל השנה הזו ביתרת חשבון הבנק שלי. כאילו אם אני מביטה ביתרה (הנעימה למראה, דווקא) המציאות פולשת לחיי. ממש פחדתי מזה. אז נמנעתי ונמנעתי ונמנעתי.
כך, כל החיים שלי, הנחתי לדברים "לקרות לי". הכל קרה "פתאום". מצד אחד נורא התאמצתי להצליח ומהצד השני תמיד (אבל תמיד) שמתי לי רגל כדי שאפול.
היום אני שמחה שעולמי חרב עלי. שהתמוטטתי. שלא "הצליח לי" ולא הצלחתי.
מה שווה ההצלחה ההיא, נטולת הסיבה או ההסבר. הצלחה חסרת משמעות פלקטית -
מהמציאות הדמיונית ההיא, שהתנפצה - אני בונה היום את חיי אחרת. מתוך הבנה אמיתית של עצמי.
בפעם הראשונה אני באמת מנסה להבין א ו ת י.
מוארת
מציאות חדשה
31.7.2001 / 13:00