גאוותה של החברה המערבית היא על היותה סובלנית ופתוחה לדעות ואמונות שונות. גישה זו, החיובית במהותה, באה לידי ביטוי במישור הבינלאומי באופן הנוטה לאבד פרופורציות, ובעיקר לאבד עצמו לדעת. מתחת לאפו של המערב ובחסות האידיאלים הנאורים המנחים אותו, צומחת הסכנה הגדולה ביותר לעולם החופשי ולאותם אידיאלים של חופש, סובלנות ופתיחות.
בעוד רוב העולם כבר מודע לסכנת האיסלם הקיצוני, רק מעטים מודעים לממדי התפשטותו הזוחלת ולדרך בה הוא כובש לו עוד ועוד אוהדים מתלהמים הקוראים לחיסול המערב ומחנכים את ילדיהם בדרך זו. מעטים מוכנים להשתחרר מהפוליטיקלי-קורקט ולנתח ברצינות מה מקור הטרור האיסלמי, ובאיזו מידה אחראית החברה המוסלמית ליצירתו ופריחתו של הצמח הטורף הזה.
העולם המוסלמי הוא כר פורה לתעמולת שנאה, המזכירה את הימים החשוכים ביותר של האנושות. אין הבדל בין האידיאולוגיה הנאצית, שגרסה כי מי שאינו ארי הוא תת-אדם, לבין אידיאולוגיית האיסלם הקיצוני, הקובעת שהלא-מוסלמי משול לפרה, שהמוסלמי רשאי לתפוס ולמכור. אין הבדל בין הדרכים בהן חינכו את נערי היטלר להרוג יהודים, לבין הדרך בה מגדלים דור חדש של מפלצות-התאבדות באיראן וברשות הפלשתינית, אם כי יש לציין שהנאצים חיכו לפחות עד שהילד ייגמל מהחיתולים. אין הבדל בין התעמולה של גבלס, לבין סרטי הזוועה המופקים במדינות האיסלם, ומראים יהודים עקומי-אף שותים דם מבקבוק.
ואין הבדל בין העלמת העין של העולם בשנות השלושים, לבין ההדחקה הגלובלית שנוהגות מדינות המערב בימינו, המסרבות להכיר במציאות גם כאשר היא רוצחת להם 200 איש ברכבת התחתית במדריד.
שנים רבות עברו מאז הפעם האחרונה שהעולם התעשת ויצא למגר את הרע המוחלט בדמותה של גרמניה הנאצית. מאז זרמו הרבה פילוסופיות-בגרוש במסדרונות האקדמיה, והיום יש הקובעים בפתיחות מעושה ש"לכל אחד יש את הצדק שלו." הטרנד המעוות הזה מבטל את ההבדל בין טוב לרע, רק לצורך ההנאה ששואב האיש הנורא-פתוח מבבואתו האינטלקטואלית. כאילו אין ערכים אובייקטיביים, כאילו רצח, גניבה או ריסוק מטוסים לתוך מגדלים הוא ענין של "התנגשות תרבויות".
ומי שמואיל בטובו להכיר בקיום ערכים ממהר להוסיף: "זה לא העם, זה המשטר." רק נוריד את אחמדינג'אד, והוקוס פוקוס, כל המוסלמים הפנאטים יזמינו סושי בשנקין. בגירסה האמריקאית זה היה: רק נגיד לסדאם "יו אר אנדר ארסט", ועיראק תהיה דמוקרטיה.
גישה זו היא מקור האבחנה הבעייתית שמנסה המערב לערוך בין "אשמים" ל"חפים מפשע", לאמור שאין אחריות להמונים הצווחים באקסטזה "מוות לאמריקה!", לאמא המתפללת למותם של כל בניה בפיגועי התאבדות ולגננת המלמדת את ילדי הגן שהיהודים הם חזירים וקופים. ההתמודדות מול ארגוני הטרור האיסלמיים, תוך התעלמות מהרקע הזה, משולה לכריתת ראשו של כלב-השאול סרברוס, שעל כל ראש שנכרת צמחו לו שניים.
אלא שהסכנה יצאה זה מכבר מתחומי מדינות הטרור בלבד.
הציניקנים אומרים שהעימות הוא בין העולם החופשי בראשות ארה"ב לבין האיסלם הקיצוני בראשות צרפת. מואזינים באמריקה, כן, באמריקה, קוראים למאמיניהם "לעלות על הבית הלבן". קהל מוסלמי מוסת בהייד פארק בלונדון זועק "UK, you will pay", וזה חוקי. כיסי איסלם קיצוני במערב משתמשים בדמוקרטיה כדי להרים את תרומתם הצנועה לפיגוע התופת הבא. והעולם ממשיך להביט הצידה, לקיים יחסים דיפלומטיים עם ארצות האיסלם, עם ראש הנחש. ממשיך למכור להם קוקה קולה וכורים אטומיים. ובעיקר מקפיד על חופש הביטוי.
גם אצלנו, העיסוק בוועדות חקירה ובשאלה אם הרמטכ"ל ייזרק במעוף או במעו"ף, דומה למשפחה המתווכחת מי שכח לקנות קוטג', בשעה שבחוץ מתגודדים עבריינים חמושים וצמאי דם. וועדת חקירה צריכה לבחון קודם כל את העלמת העין שלנו מהתעצמות האיסלם הקיצוני במרחק 5 דקות ממטולה ודקת-התראה מחיפה. האנרגיות שלנו, עם אלו של העולם החופשי כולו, חייבות להיות מתועלות למיגור הסכנה והבנת העובדה שזו אכן סכנה מוחשית. כי בסרט הזה כבר היינו וכולנו יודעים מה עלול לקרות.
* הכותב הוא יו"ר מפלגת עתיד אחד.
מחיר הסובלנות
הרב יחזקאל שטצלר
21.8.2006 / 9:23