ויכוח ציבורי על ספורט האכילה התחרותית

ג'רמיה חימנז סיים לטרוף את נקניקיית הבראטוורסט ה-11 במספר בתחרות אכילה שנערכה החודש בוויסקונסין, כשהחל לחוות את מה שמכונה בעולם האכילה התחרותית, בלשון נקייה, "היפוך של המזל".

היה זה רגע של משבר, והצעיר, בן 29, המתחרה במסלול האכילה תחת השם "אל טורו" ("השור") החליט להמשיך הלאה, לבלוע ולהושיט את ידו כדי לקחת עוד נקניקייה. "אבל כשידי נגעה בנקניקייה ה-12, אמר חימנז, "פשוט עמדתי להקיא. השמנוניות שלחה למוח שלי מסר שהורה לו לעצור... הייתי באמת מאוכזב. הקיבולת שלי כפולה מזה".

אלא שאפילו הישג כזה לא היה מציב אותו בין הזוכים. טאקרו קוביאשי בן ה-27, תופעת אכילה מיפן, זכה במקום הראשון באירוע, כשבלע 58 נקניקיות בעשר דקות ושבר את שיא העולם הקודם, 35 נקניקיות, שקבעה האמריקאית סוניה תומס בשנה שעברה.

בארה"ב, שבה שליש מהאוכלוסייה היא בעלת משקל עודף, הובילה הפופולריות הגואה של ספורט האכילה התחרותית לפתיחת ויכוח ציבורי על המסר החינוכי- תזונתי שהוא מעביר. מייקל ג'ייקובסון, מנהל "המרכז למדע למען הציבור", ארגון אמריקאי לתמיכה משפטית בענייני תזונה, תוקף בחריפות את חברות המזון שנותנות את חסותן לאירועים. לטענתו, הן מעודדות בכך את הצרכנים להתייחס לזלילה חזירית כספורט לגיטימי, ומזהיר את המתחרים כי הם מסכנים את בריאותם. עם זאת, כמה מהמתחרים עצמם דווקא אינם סובלים ממשקל עודף: תומס, השיאנית העולמית לשעבר באכילת נקניקיות, שוקלת 47.6 ק"ג בלבד.

ESPN, רשת הכבלים שהחלה לסקר את הספורט ב-2004 ושידרה את שלושת הימים של אליפות ארה"ב הפתוחה באכילה תחרותית ב-2005, אומרת כי המספרים מדברים בעד עצמם: תחרויות האכילה מושכות מספר צופים השווה לזה של משחקי הליגה בכדורסל מכללות. "ישנו בבירור קהל שמגלה עניין באירועים האלה", אמר דובר הרשת נייט סמלץ.

חימנז, שסיים במקום ה-13 מתוך 16 בתחרות בשבויגן, חושב שמבקריהן של התחרויות מנפחים את הסיכונים. "דיברתי עם הרופא שלי לפני שהתחלתי", הוא אומר, "והוא פשוט הניד בראשו ואמר לי להשגיח על הכולסטרול שלי".

גם ג'ורג' שיי, מייסד ויו"ר הפדרציה הבינלאומית לאכילה תחרותית, הגוף המארגן המוביל בספורט זה, מסרב להישאב לתוך הוויכוח. "אמריקה נמצאת במשבר של השמנת יתר, שאין לו דבר במשותף עם אכילה תחרותית", הוא אומר. מאז ייסודה ב-97', קידמה הפדרציה את האכילה התחרותית משולי הירידים הכפריים למרכז התרבות הפופולרית, והפכה אכלנים כקוביאשי ותומס לסלבריטאים.

פאגון אומר כי אינו בטוח שניתן לסווג את האכלנים כאתלטים. "זה לא ספורט במובן הקלאסי של הצגת הגוף האנושי בצורתו הזקופה והחיננית ביותר", הוא אומר, "אבל זו עבודה פיסית מיומנת שדורשת משמעת, אימון ומיקוד מנטלי".