נפתח באקסיומה: מלחמה היא דבר נורא. נורא נורא ונורא מטומטם. העובדה שבני אדם לא יכולים לדבר ביניהם וצריכים ללכת מכות כדי לפתור בעיות, מבהירה שעולמנו עדיין ברמה התפתחותית כללית של ילד בכיתה ז'. המזרח-תיכון נמצא מנטלית אי שם בכיתה ה'. מצד שני, לפעמים צריך להחטיף לנודניק שמעצבן אותנו בהפסקות ולא נותן לנו מנוחה. מצד שלישי, הוא עלול להביא את החברים שלו שיחכו לנו מחוץ לבית הספר, ולא בטוח שאחינו הגדול יהיה שם כדי לשמור עלינו.
מלחמה היא, כאמור, דבר נורא, אבל לפעמים היא מאפשרת לנו לקבל כמה תובנות ולראות את המציאות כפי שהיא. למשל, אחת הקלישאות הנבובות שהוצאה לגמלאות (שלא לומר נקברה קבורת חמור) במהלך מלחמת לבנון השנייה היא שצה"ל הוא צבא שיש לו מדינה. ספק אם מישהו יגיד את המשפט הזה בזמן הקרוב מבלי שירגיש בעצמו כמו אוויל.
הרי בתוך עמנו כולנו יושבים, ואנחנו מכירים היטב את אווירת הפרטאץ' והסמוך ששוררת במקומותינו, את החובבנות והקומבינות. באופן מוזר (אולי זה קשור לגנוס היהודי), המאפיינים שצוינו לעיל לא דרדרו אותנו לכדי מדינת עולם שלישי של ממש, ואיכשהו, למרות כל הבלגאן, ישראל בסך הכל די מסתדרת. יש דמוקרטיה, יש כלכלה צומחת, יש תרבות עשירה, יש ספורט. איכשהו.
אבל למרות שכולנו יודעים איזה סוג מדינה יש לנו, ומה הם יתרונותינו וחסרונותינו, עדיין היה קיים קונצנזוס רחב שצה"ל הוא אחד הצבאות הטובים בעולם, אם לא הטוב והיעיל שביניהם. שחיל האוויר הוא הטוב בעולם, שהטנקים שלנו הם הטובים בעולם. שאין כמו החיילים והמפקדים שלנו. שאף אחד לא יכול לנו. כל מה שצריך הוא רק לתת לצה"ל קארד בלאנש לנצח ואז התודעה של שכנינו סוף סוף תיצרב כראוי. את התחושה הזו ניתן להגדיר כמוזרה במקרה הטוב ומלאת הדחקה במקרה הרע. הרי רובנו ככולנו שירתנו בצבא כמה שנים טובות (יותר או פחות), מה שאפשר לכל אחד מאתנו לעמוד מקרוב על קנקנה של המערכת הצה"לית.
טרם פגשתי מישהו ששירת בצבא ולא קיבל הלם מהשכונתיות של הגוף שאמור להגן על כולנו. את שירותי הסדיר העברתי ביחידת העילית של המודיעין, 8200. שם משרתים רק אנשים משכמם ומעלה. אפילו מכתפם ומעלה. ועדיין, גם אנשים מצוינים שכמונו, עילויים אחד אחד, חזינו מקרוב בחפיפניקיות שמאפיינת את כל המדינה, ונדבקנו בה. ראינו מפקדים פוגעים בעבודה המודיעינית רק כדי להתנקם בחייל כזה או אחר, שקיעה עמוקה בקונספציות שפג תוקפן, ניצול מביך של משאבים ובזבוז כספים מנקר עיניים, עבודת מיון אבסורדית, חוסר הפקת לקחים כרוני, צריכת אלכוהול מופרזת בסופי השבוע, חוסר מקצועיות משווע, והרשימה ארוכה עד בלתי נגמרת. וזה רק בסיס אחד מיני אלפים, ועוד מה שנקרא "בסיס הדגל של 8200". וגם בבסיסים מפוארים פחות המציאות דומה.
הרי אותם אנשים שמרכיבים את הצבא מרכיבים גם את העם, לא? מדוע, אם כן, שאדם שנוהג בפראות וחותך מנתיב לנתיב יתנהל במקצוענות, קור רוח ושיקול דעת כשישימו בידיו רובה? קבלנים שבונים בניינים מפל-קל אמורים להיות מפקדים שאפשר לסמוך עליהם? רמטכ"ל שמרגיש רעד קל בכנף כשהוא מנחית פצצה במשקל טון על אוכלוסייה אזרחית אמור להיות רגיש מספיק כדי לא לנצל הזדמנות כלכלית כמה שעות לפני פרוץ מלחמה שעליה הוא מתכוון לסייע להכריז?
הסיבה היחידה לתחושת התבוסה ששוררת כיום במדינה היא, לטעמי, הדחקה. נתחיל מזה שחיזבאללה הוא אויב ראוי שנלחם בצורה שבלתי אפשרי להכריע כך סתם ללא אבידות רבות מספור, ואת זה אפשר ללמוד בשיעורי היסטוריה רחוקה וקרובה, שלנו ושל אחרים. נמשיך בזה שהצבא שלנו הוא ים של בינוניות עם איי מצוינות, והסיבה המרכזית להילה שאופפת אותו היא שיתר צבאות האיזור גורמים לנו להראות טוב. כולנו התרשמנו מכך מקרוב, התלוננו על זה בינינו לבין עצמנו, אבל הזדכינו על כל המסקנות הללו בבקו"מ. ואז מתפלאים שדגל ישראל לא מתנופף בביירות ושגופתו של נסראללה לא תלויה על אילן גבוה. כל מי שעיניו בראשו יכול להבין שלא הפסדנו במלחמה, פשוט עשינו כמיטב יכולותינו המוגבלות לעיתים, ניצלנו את יתרונותינו הטכנולוגיים והאחרים, ובסוף הרגנו והרסנו להם יותר משהם הרגו והרסו לנו. קשה היה לצפות ליותר מזה.
גם לא ברור כל כך מדוע רבים מאיתנו הופתעו לגלות שהיו במהלך הלחימה פקודות סותרות, מחסור חמור בציוד, בלבול, תחושה שחיי הלוחמים הפקר, וטעויות שתוצאותיהן הרס בניין אזרחי מלא בילדים או הריגת חיילי יוניפ"יל. ניסיונות הכסת"ח המגוחכים שלאחר מכן בכלל עושות תחושת דז'ה וו לימים בהם לבשתי מדים ירוקים. הצבא, כגוף, וכך המצב כבר שנים רבות, מתנהג כמו אחרון החפ"שים שמרכיבים אותו לא ידעתי, לא ראיתי ובטח שבטח שלא שמעתי. זה לא אני, זה בכלל הוא. לא הכל שחור, ויש לצה"ל את היכולות התיאורטיות ללמוד, אבל מערכות מסורבלות, בירוקרטיות ופרנואידיות שכאלו עושות זאת רק לעיתים רחוקות.
ישנה קלישאה צבאית נוספת, שלא ראוי להשתמש בה יותר. אני זוכר היטב את התקופה בה הייתי חייל צעיר ומורעל, ממש כאילו זה היה בין השנים 1997 ל-2000. בכל פעם שנקראתי לבונקר כדי לבצע עבודה מודיעינית חשובה, ובמקרה חולצתי ביצבצה מחוץ למכנסיים או הכיס השמאלי שלה לא היה מכופתר כראוי, יודה הרס"ר היה מיד פוצח בסדרת צעקות ומוקיע אותי על חוסר המחויבות שלי לצבא, למדינה, לדגל, להמנון, ולעם היהודי כולו. הגישה האינפנטילית שגורסת שמי שלא דואג לכפתור ישכח לעשות דברים חשובים יותר בזמנים קריטיים יותר הייתה מאז ומתמיד בדיחה, רק שעכשיו היא עצובה, ומגיעה על חשבוננו.
הנאומים של רס"רים כמו יודה שכנעו רק את רפי השכל, שבמקרה של הבסיס שלנו המשמעות היא שהם שכנעו רק את יודה עצמו. מוחותינו המשובחים והמחודדים (איי קיו 250 ומעלה רק כדי לקבל זימון למבחני קבלה), איך נאמר, לא בדיוק נפלו שדודים אל מול התיאוריה המבוססת הזו. חברים ששירתו ביחידות קרביות שמעו נאומים דומים מרס"רים דומים, וגם הם לא השתכנעו. ועכשיו, בזמן שמימדי השכונתיות רק מתחילים להתגלות, בין אם דרך התקשורת בין אם דרך שיחות עם חיילים שכ
זה עם סגולה זה?
גיל קדרון
20.8.2006 / 11:08