נשימה עמוקה ולמאבק האמיתי

לא ייאמן. הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה החזיקה מעמד כמעט שבוע – בניגוד לחששות ולתחזיות של כל העולם, כולל שלי. זאת למרות שהמנהיגים בשני הצדדים העניקו מראש לגיטימציה למפקדים בשטח למוטט את הפסקת האש. הצד שלנו הגדיל לעשות, כשהפך ברגע האחרון את החזית לגולאש של כוחות עוינים, המכתרים זה את זה. ובכל זאת לא פרצו קרבות בחזית.

הפשיטה הנואלת בבעל-בק בליל שבת היא אולי ניסיון נואש לפוצץ את כל העסק מחדש ברגע האחרון. אבל אם זה בכל זאת לא יתפוצץ, אין ספק שזה בזכות המפקדים הזוטרים והלוחמים משני הצדדים, המגלים בגרות ותבונה, העולות בכמה רמות על אלה של שולחיהם. וזה נותן פתח קטן לתקווה.

התמשכות הפסקת האש הרבה מעבר לשעתיים-שלוש שרובנו נתנו לה, מעידה אולי שמיצינו את שלב העיניים מוצפות הדם והידיים הנשלחות לחנוק, ועברנו לשלב הבא. כמו בריב בין שכנים, אחרי שמוציאים על השכן את כל הרוע והופכים אותו למפלצת, פתאום מתפנה מקום לנשימה עמוקה. ואז נזכרים, שבימים כתיקונם השכן הזה הוא אדם מן היישוב. שיש שכנים הרבה יותר גרועים (כפי שאנו יודעים מניסיוננו המר). שהאשמה האמיתית לא נעוצה בך או בו, אלא בנבלות שתכננו את השכונה. ובעיקר: שהשכונה מלאה בקרובים שלו, והוא לא ממש מתכוון ללכת לשום מקום. ולכן עדיף להירגע, ולשאוף ל"חייה ותן לחיות".

כשבעולם הערבי יירגעו מאופוריית נסראללה, אולי ייזכרו במה שכולם שם בעצם יודעים: ש"קורי העכביש" הישראלים עשויים מאנשים שמשפחתם עברה את הזוועות האיומות ביותר במאה ה-20, או מצאצאים של השכנים של סבתא שלהם בטהראן, בגדאד ודמשק. ובעיקר: העם הזה אולי מוזר, אבל הוא לא מתכוון להיעלם מהאזור ובכלל אין לו לאן ללכת - והעולם כולו דווקא בעדנו בקטע הזה.
ואנחנו? אחרי שנירגע, אולי נבדוק אם כדאי להתעקש על מודל של בועה מערבית מפונקת ושתלטנית בת 5 מיליון אנשים, התקועה במרחב שמי של 200 מיליון (המלחמה הזו הוכיחה את כשלון הגישה האומרת שאפשר להמשיך כך עוד ועוד, אם רק נמצא את השילוב הנכון בין בריונות צבאית וערמומיות מדינית). ואולי גם ניזכר במה שכולנו בעצם יודעים: שהבועה הזו מתקיימת תוך רמיסה חזירית של המשאבים, הזכויות והכבוד של לא מעטים מתוך ה-200 מיליון האלה - וזה כבר הופך את ההתעקשות על שימורה במתכונת הנוכחית למשאלת התאבדות ממש, אפילו אם לא רוצים לדון בהיבט המוסרי של כל העסק.

כך שאולי הבשילו סוף-סוף התנאים ליצירת מודל חדש ואנושי יותר לחיים כאן. אבל עם כל התקווה לשינוי, הוא לא יקרה מעצמו.

הקיץ הזה סיפק לנו הצצה נדירה אל המכשול הגדול ביותר בפני שלום ונורמליזציה באזור. מדובר במשטר שלנו. איני מתכוון לכותרות כמו "דמוקרטיה", "אפרטהייד", וכו', אלא לדרך בה מתנהלים הדברים בארץ הלכה למעשה. כדי להמחיש במה מדובר, הנה כמה תכונות עיקריות של המשטר הזה, תכונות אשר כולנו מכירים עד בחילה ואשר נחשפו במלוא כיעורן במלחמה:

- במקום לפתור בעיות יסוד, המשטר שלנו מנסה להתעלם מהן. בכך הוא מרצף את העתיד בשדות מוקשים בלתי-עבירים. זה קורה אפילו בתחומים "צמחוניים" כמו מים וסביבה, וכמובן גם בבעיות מלחמה ושלום.

- אם הוא כבר ניגש לבעיה, המשטר מעדיף שימוש בכוח ובקומבינות על-פני למידת הנושא, דיון ופשרה. התוצאה: כל זבוב הופך לפיל – כמו השנה, כשהצלחנו תוך דבקות במטרה לקחת את הבעיה הפוליטית של ניצחון החמאס ולהפוך אותה למלחמה כוללת עם לבנון.

- אין דין ואין דיין. לא מתחשבים בחוקים (מה? אנחנו פראיירים?!), כולל חוקי המוסר, הטעם הטוב והשכל הישר. וכמובן, לא לומדים מטעויות העבר.

- בצמרת, המשטר מעודד שחיתות וחוסר אחריות; אצל הציבור - אדישות מתובלת בגלי היסטריה.

- אחרון ולא חביב: הוא מכור לתעמולה שקרית, לשטיפת-מוח עצמית ולהסחת-דעת כפייתית מן העיקר אל הטפל. כלפי חוץ זה מייצר מסך עשן תמידי, הגורם לרבים בעולם להתפתות להאמין שהכדור שוב נמצא, איך לא, "במגרש של הערבים". כלפי פנים, זה מוביל לביסוס המדיניות על תפיסות כמו "הפלסטינים בעצם רוצים בהמשך הכיבוש" (תא"ל קופרווסר), או "העם הלבנוני מודה לנו על השירות שביצענו עבורם" (דעת גורמי המודיעין בראשית המלחמה).
זו רק סקירה על קצה המזלג, אבל ניתן להסיק ממנה שהמשטר שלנו חולה מאוד. הבעיה היא שכמו עם הטרור, קשה לדעת איפה נגמר העם ומתחיל המשטר. לא מדובר באישיות מסוימת (כבר החלפנו) או בשיטת בחירות שצריך לשנות (כבר ניסינו), אלא במצב תודעתי ומערכת שיקולים מעוותת, המשתלטים על כל מי שמתקרב למסדרונות הכוח. קחו לדוגמא את עמיר פרץ, יונה צחורה שהפך למתלהם צמא-דם עם כניסתו למשרד הביטחון.

בקיצור, עקירת המשטר הזה מן השורש היא משימה ארוכת שנים המצריכה השקעה רבה בהבנת הבעיה ובחינוך. לרוע המזל, יש דברים שאינם סובלים דיחוי: בראש ובראשונה, אנו זקוקים בדחיפות לנורמליזציה עם האזור. והדרך לשם כרוכה בצעדים שהמשטר שלנו, מטבעו, לא רק שאינו מסוגל לבצע – אלא גם יחבל בהם, כפי שקרה לא פעם בעבר. אז מה עושים?

תסריט אפשרי הוא שלא אנחנו נעשה, אלא אחרים: נתחיל לסבול מלחץ ובידוד בינלאומיים. בשש השנים המפנקות עם הדוד בוש כבר שכחו אצלנו מה זה לחץ – עד שהגיעה המלחמה הזו. הפסקת האש אשר עיתויה ותנאיה נכפו עלינו ועל האמריקאים גם יחד, משמשת אות אזהרה לכך שעידן החסינות מתקרב לקיצו, וגם מדגימה איך בסופו של דבר שיטת הלחץ מביאה תוצאות. אבל הדרך הזו משפילה, תשאיר אותנו מרגישים חלשים ופגיעים עוד יותר – ובנוסף, גם לאחר הסדר כפוי נהיה עדיין נתונים לגחמותיו של אותו משטר הרה-אסון.

קיימת דרך נוספת, אשר כמעט ונשכחה: לחץ מבפנים. כבר היו ניסיונות כאלה בעבר – הדוגמאות הבולטות הן תנועות המחאה אחרי מלחמת יום-כיפור, והתנועה לשינוי השיטה של ראשית שנות ה-90. בשני המקרים המחאה לא הייתה ממוקדת, ולכן הצליח המשטר להשתחרר ממנה תמורת שינויים קוסמטיים. הפעם יש לקרוא לילד בשמו: הציבור צריך לדרוש מן הממשלה לשבת עם אויבינו העיקריים – הפלסטינים והסורים – ולא לקום עד שיימצאו הסדרים כו