וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מה שבטוח יהיה שמח

בני ואלי מנצור

19.8.2006 / 23:59

ב'פורטופינו' יש אווירה טובה מכאן ועד איטליה. השף דינו נותן שואוו רציני, אבל האוכל לא יותר מבסדר. אם אתם באים בעיקר בשביל הפאן ופחות בשביל שבבי פרמז'ן איטלקיים - בינגו

כוסיות, סליחה על הביטוי, יכולות להרשות לעצמן. הן יכולות לבוא בבקשות, מותר להן להתחנחן, הן עושות מין תנועה כזאת מתוקה של לכווץ את האף ולבקש משהו, ואנחנו מחייכים בהערצה. מותר להן להשתטות ואנחנו נתפקע מצחוק. כוסיות, אתם יודעים.

אבל הבעיה הכי גדולה, או הדבר שכל בחורה צריכה להיזהר ממנו זה לאמץ מאניירות של כוסית בלי להיות כזו באמת. הייתה לנו בשכונה אחת כזאת. קראו לה משהו שנשמע כמו עידית מונטיפיורי, והיה לה אבא מלא בכסף. היו לה הבגדים הנכונים, והיא אפילו נסעה עם ההורים לקנדה איזה קיץ וחזרה עם דברים שהוציאו לכולנו את העיניים. היו לה כל הנתונים להיות כוסית וכל המאניירות, מלבד דבר אחד - היא לא נראתה משהו. וככה היא הייתה באה לאלי "שיואו, אלי, אולי ת'מפנה לי את המושב ליד הנהג?" התשובה המפורשת הייתה "עזבי, נוח לי פה". התשובה שלא נאמרה אבל אמרו המבטים הייתה "אם היית כוסית היה על מה לדבר, אבל הסתכלת במראה לאחרונה, לפני שביקשת מאלי מנצור, אח של בנצי, לפנות את המושב הקדמי?" אם לסכם את הנקודה במלים של הגבאי בבית כנסת אצלנו, "איזהו חכם המכיר את מקומו".

נזכרנו בסיפור הזה כשביקרנו ב'פורטופינו'. נכון שנזכרנו בין השאר בגלל הצליל הדומה של שם המשפחה של הבחורה ושם המסעדה, אבל לא רק. השף דינו שקיבל את פנינו, הוא מבחינתו ומבחינת כל המלצריות - כוכב קולנוע. מפלרטט, מחייך, תופס מיקרופון ושר שירי קריוקי לכל באי המסעדה, מתיישב, קם, חוזר, חלילה, הלאה, קדימה, אחורה, סקובידו.
רוחו השובבה שולטת בכל המסעדה. דגלי נייר של איטליה תלויים בחוץ, כורסאות להשתרע בפנים, מנורות מתוקות, אווירה מכאן ועד איטליה ועוד נשארים ספיירים. נשארה רק פינה אחת קטנה לסגור לפני שהיינו מחליטים שזה המקום לבלות בו את הקיץ. האוכל. וכאן, איך לומר, היה בסדר. פסדר. כלומר אם מדובר על מאניירות של כוכב הרי, שלא בבראד פיט עסקינן.

לא קרפצ'ו במובן המקובל של המילה

התחלנו בשתי מנות קרפצ'ו - בקר וטונה. הטובה שבהן הייתה הבקר, רק שזה לא היה קרפצ'ו. לא במובן המקובל בכל אופן. קיבלנו מין פרוסות דקיקות ועגולות של בשר כבוש ויבש שנקרא בריזלה, עזות טעם, עליהן גבינת פרמז'ן שמן זית, עלים וכו'. מדובר בסוג הנקניקים או הבשרים הכבושים שלא ממש מוכרים במחוזותינו. היה איך נאמר, מעניין, שונה, מפתיע. עד כדי כך שלא עשינו עניין מכך שהזמנו קרפצ'ו וזה היה משהו קצת אחר.
הקרפצ'ו טונה לא הייתה מוצלחת לעומת זאת. מרקם הדג היה לח, כאילו ספוג מים. לא היו אלה פיסות של דג טונה כמו שאנחנו מכירים ומוקירים. אלמלא השואו של דינו, אולי היינו מחזירים אבל לא רצינו לקלקל את האווירה במופע.

אחר כך טעמנו פטריות פורטבלו בגריל עם פסטו וגבינת פרמז'ן. אלה היו בהחלט טעימות. עסיסיות, שמנמנות, גדולות. הפרמז'ן לעומת זאת לא היה מהמשובחים, הניסיון שלנו לשפוט אותו קבע שהוא היה פרמז'ן ישראלי קלאסי. הוא היה מה שקוראים מגורר, פירורים קטנים אחידים ולא השבבים השובבים של חריץ תוצרת חוץ.

שרימפס עם פטנט

לעיקריות הלכנו על שרימפס פורטופינו ודג בגריל עם רוטב עגבניות. בשרימפס היה סוג של פטנט, ואנחנו אוהבים פטנטים. צולים אותם בתנור אבן עם יין לבן, שום, טימין, ופלפל שחור, משאירים חלק גדול מהקליפה שיהיה מה להתעסק, וכשהם יוצאים מהתנור הם נפתחים לשניים ונראים כמו פרפרים קטנים. מבחינת הטעם הם היו מצוינים. טריים, מתפצחים, ובתוספת הפטנט האמור, יש לך משהו לכתוב עליו.

דניס ליבורני (על שם העיר ליבורנו) הגיע ישר מהטאבון עם יין לבן והיה מכוסה בזיתים, עגבניות שרי ואורגנו. מה שמכנים בעדה שלנו רוטב עגבניות, רק יותר יצירתי. גם כאן הדג היה טרי, רך ועסיסי, אבל לא נרשמו דמעות. לגבי הרוטב, יש קו דק מאוד בין רוטב עגבניות במובן האיטלקי העז והנשכני, לבין רוטב עגבניות במובן האימהי-ישראלי. למען הצדק, נאמר ש'פורטופינו' בהחלט ניצבו בצד האיטלקי של המתרס אבל לא בפער ניכר.

בדקנו גם ניוקי ברוטב פסטו. אנחנו לא משתגעים על ניוקי, אבל קרועים על פסטו. ברוטב פסטו לא אמורה להיות שמנת ובאמת לא הייתה, אבל היינו מצפים לאיזה אלמנט שמן יותר שיעשה לנו שמח בקרקעית הבטן.

בכל זאת, למען הסדר הטוב כדאי לציין שבדקנו רק חלק קטן מהתפריט. מצד אחד זה אומר שמה שאכלנו לא ממש אומר מה שווה המקום. מצד שני, מקום רציני שמכבד את עצמו מבחינה קולינרית, לא יכול לאפשר לעצמו חמישה עמודי תפריט עם כל מאכל שמוכר לאדם. באותו רגע זה זורק את המסעדה לקטגוריית מסעדות התיירים שבהן יש משהו לכל אחד מהמשפחה, ושום דבר למי שמחפש אוכל טוב באמת.

לסיכום נאמר, שכדי לבלות אחר צהריים או ערב לא מחייב זה בהחלט מקום חמוד ומאוד שמח. מבחינת האוכל תנמיכו ציפיות, ויהיה בסדר.

"פורטופינו", יורדי הים 1, מרינה, הרצליה. טל': 09-9577074

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully