מצוברח, אבל בכיף

- "אז מה יש שם – בדטרויט – שמוציא ממנה כ"כ הרבה מוזיקאים מוכשרים, וכ"כ הרבה מוזיקה טובה לאורך זמן כה ממושך?"
- "תשמע, אם הייתי יודע הייתי מנסה למכור את זה באתר שלי"
וואג'יד, מה"פלטינום פייד פייפס" עונה לבנג'י בי מ-1אקסטרא, של הבי.בי.סי

החבילה האחרונה שהגיעה מדטרויט הייתה שמנה במיוחד. דוקומנטארי חדש על תולדות הטכנו (ניב אמר לא משהו, אני עוד לא ראיתי), "The Shining" של ג'יי די ז"ל, האלבום האחרון בהחלט שלא הספיק לסיים לפני מותו (אבל השאיר הוראות הפעלה לקארים ריגינז, מפיק וחבר קרוב) ודיסק-מיקס המסכם עשור למודימן, AKA קני דיקסון ג'וינייר, AKA קיי.די.ג'יי – האיש, והלייבל. 34 ריליסים ל-KDJ על עשור של פעילות, וגם אם מוסיפים להם את הדיסקוגרפיה של "מהגוני מיוזיק" הלייבל השני בבעלותו, לא מקבלים מספר גבוה מידי. משחרר לאט מה שנקרא, אבל תמיד מפילים את הסנטר.

ברשותכם, וידויים מרחבת הריקודים. בכל זאת, מודימן. האיש שעם כל הדיס שיש לו עלינו – "לבנים ששולטים בתעשיית המוזיקה" – עדין מכונה הרגשן הגדול מדטרויט. הלב של המכונה. ולאיש הזה הפריבילגיה לככב אצלי באחד מאותם רגעים מוזיקליים שאתה מסמן בעתיד כקי-פריים. איפה שהוא ב-98, דרום תל אביב, דטרויט טכנו לפנים (יואב B, כמתבקש), ו-"I Can't Kick This Feelin " - אחת הקלאסיקות מהאלבום הראשון שלו ("Silent Introduction"), שמצליחה להיות מהודקת ושמנה ולשבת כמו כפפה במרחב המינימליסטי של הטכנו. אי אפשר לנער את ההרגשה הזו שהיא מכה בך. מניסיון.

טיפוס, מודימן. מוכשר אש – אבל בהחלט טיפוס. לא דברן גדול, וכשכבר פותח את הפה – זה לרוב באווירת הג'ורה. דיקסון לא מסתיר את דעותיו החריפות על ההתנהלות ה"לבנה" של התעשייה, ומזכיר לכולם את שורשיו המוצקים והמוצדקים של הטכנו (שחור, דטרויט) והניצול של אותה תעשייה לבנה את המקור (הוא טחן את מובי, על שניכס מוזיקה עממית שחורה ל"פליי" שלו). באופן כללי הוא לא בענין של לפרגן לבהירי עור איך לומר, רק שהוא מודימן - ולכן הוא יכול.

אמר חבר מוזיקאי: "דרק מיי חרא בן אדם (דיעה רווחת, ראו שוב כתבתו של ניב הדס על הדוקו "הי טק סול"). גם קרל קרייג לא הכי סימפטי – אבל ראבק, עם כל מה שהם עשו – למי אכפת שהם זבל של אנשים?". גם את דיקסון אפשר להכניס לסיכום הזה, וזה מפתיע אפילו יותר כשמשווים את הרכות והרגישות המוזיקלית, לאישיות הציבורית הקשוחה שלו. אולי הדיסוננס, הוא מה שבעצם מזין את הקסם. מבלי להיכנס לתיאורים מביכים – מודימן עושה דיפ האוס–ג'אז–סול. מוזיקלי מאד, חם מאד ובעל יכולת לשמור על מתח גבוה של ריגוש מבלי להרים את הפיטצ'.

חמישה אלבומים, ו-אי.פי אחד בדיסקוגרפיה הרשמית שלו. הראשון " Silent Introduction" מ-97 יצא בפלנט אי (קרל קרייג שמע והחתים) והוא למעשה אסופות ריליסים שהצטברו לאורך התקופה המוקדמת של דיקסון כיוצר. עד אז שיחרר תחת השם "מודימן" מספר קטעים בלייבל שלו – KDJ
והמשיך לעשות זאת במקביל לריליסים אחרים ב"מהגוני מיוזיק", לייבל מספר 2. לארבעת האלבומים הבאים (והאי פי), ידאגו החבר'ה האנגלים ב"פיספרוג".

"Mahogany Brown" מ-98' היה למעשה הבכורה הרשמית כאלבום אולפן אבל ניתפס כמאכזב משהו מול קודמו, בהעדר להיטים של ממש ולאור העובדה ש- "Forevernevermore" שיצא ב-2000 ובא אחריו (והוא למעשה חלק 2 של אסופת סינגלים), טוב יותר ממנו. "Silence in the Secret Garden ",ו- "Black Mahogani" (שהגיעו ב-2003/2004 בהתאמה) היו אלבומים שאיגדו גם הם קבוצות סינגלים תקופתיות, אבל הציגו פעם אחר פעם יוצר מתבגר ומתחכם. פחות הפה הגדול והמטנף ויותר נשמה מורכבת ומוזיקלית. ב-2004 הוא גם מתנסה בכלים חיים באי.פי "בלאק מהגוני 2".

באוסף החדש, לקח דיקסון את היהלומים של הדיסקוגרפיה הזו בתוספת חיזוקים (אבל כמו תמיד – שום דבר באמת חדש) ורקח למיקס של יותר משעה. 30 קטעים – חלקם מנוגנים למשך דקה בקושי, אחרים אולי לשלוש – אך המקשה אחת היא, ואת החומרים אף אחד לא מכיר טוב יותר. אין כאן עבודת פטפונים עוצרת נשימה, ויהיו שיבוזו על כך (ראיתי התמרמרויות ברשת) אבל זו בהחלט פרזנטציה מרשימה. וגם אם זה טרנדי להגיד שהוא ממחזר חומרים ובלה בלה בלה - ראבק, זה מודימן.

"I Can't Kick This Feelin When It Hits" עדיין מפוצץ נימים, "Black Mahogany" עדין מפעים במלודיות שלו, "Sunday Mornin" מעורר געגועים לבקרים שאחרי מסיבות והלב עדין נמס ב- "I'm Doin Fine", השת"פ עם אמפ פידלר - שהוא הוא ההוכחה שללב שבור מתאים אך ורק מקצב של ארבע על ארבע.

רוב הקטעים מופיעים בגירסאות ה-12 אינץ' שלהם – כלומר באוריינטציה הרקידה יותר ולרוב זו שלא השגת בוויניל מקורי. שכן, כל ההוצאות של מודימן הן חתיכות קשות להשגה. התקליטים מודפסים במהדורות מצומצמות ובטח ובטח שלא מגיעים במשלוחים מסודרים לתל אביב. ככה שקודם כל משמח שהנה – אפשר לשמוע מודימן מבלי להיכנס לפריקאאוט וגם נעים לקבל את הקרם של הקרם במיקס של אב הבית.

מודימן, "Moodymann Collection" (יבוא, Mahogani Music)