גוף שני
פשוט להקשיב. היא לא זקוקה ליותר מכך כרגע ואת יודעת את זה. הלב שלה שבור. היא רק צריכה כתף לבכות עליה. וכך את יושבת מולה כבר שעות, מלטפת לה את היד, מוחה לה את הדמעות. מקשיבה. בשקט. פעם היא עשתה זאת בשבילך.
היא מספרת לך איך הוא עזב, בלי להביט לאחור. את מבטיחה לה שלנצח תישארי לצידה. היא מנסה להסביר עד כמה כואב לה. גם לך כואב, רק מלשמוע אותה. היא מדברת על העלבון שמלותיו גרמו. את מבינה בלא אומר.
את והיא ישובות על הספסל "שלכן", תחת עץ השקמה הזקן בקצה הקיבוץ. השבילים נטושים בשעה זו של הלילה. אין איש מלבדכן המודע לעומק הרגשות שנחשפים, לעוצמת המילים הנאמרות. אין עדים לדמעותיה. היא לא בוטחת באחרים. לא עוד.
כשהיא משתתקת, את ממלמלת מילות ניחומים, מילות אהבה, לא מניחה לשתיקה לעטוף אותך ואותה במעטה קודר. את מספרת לה כמה היא נפלאה, מנסה לגרום לה לראות את עצמה דרך עינייך. שתבין עד כמה היא חשובה לך. שתדע שהיא לא לבד.
היא מביטה בך. עיניה הגדולות החומות מוצפות דמעות. את בוכה יחד אתה, לכודה במבטה, לא מסוגלת להסיט את עינייך. כאבה סוחף אותך פנימה. רעשי הרקע נעלמים. עץ השקמה נמוג באופק, משאיר רק את הדמעות. כל המילים כבר נאמרו. ידיך מוצאות את ידיה, נאחזות בהן.
כולך מרוכזת בעיניה, בכאבה. חשה את נפשה מלטפת את שלך. אתן רואה את שני זוגות העיניים, כחולות וחומות. לכודות. אתן רואה את עצמך מבעד לעינייך. לבסוף, אתן מבינה. רואה אחת דרך עיניי השנייה, נפשותיכן מתמזגות. צפונות לבכן נחשפים. אתן לא רואה את עצמך כנפרדות, אלא כשלם. לא עוד כאב. לא עוד בדידות. אינכן מעיזה לזוז, חוששת להרוס את הקשר העדין. רגשות עזים מטלטלים אתכן, צמרמורות עוברות בעמודי-השדרה של עצמך. הכל כפול, הכל חצי. אתן צפה באגם של אור, זוג צלליות כהות, מטושטשות, ממוזגות. לא זוג אלא אחת בעלת שני קצוות המתמזגים ונפרדים, ריקוד איטי מסחרר ומשכר באגם מסנוור.
הרגע חלף.
את שוב לבדך. רואה רק זוג עיניים אחד, חומות. כבר לא דומעות.
עכשיו היא יודעת.
אתה לא מסתכל עליו. הוא שם, אתה מרגיש אותו. העיניים בוהות בבקבוק הבירה שבין ידיך. מוזיקת ג'אז איטית נדבקת לך לאוזן, מתמזגת עם אפלוליות הבר ליצירת אווירה מתאימה לרחמים עצמיים. אם רק היית מספיק כנה עם עצמך בכדי להודות שזה מה שאתה עושה, היית נהנה מהסבל. אתה מסוחרר. לא בטוח אם מהבירה או מכאב. בטח מבירה.
אתה ממלמל חצאי משפטים. שעשית את הדבר הנכון, זה לא כאב, לא פגעת בה, זה היה סתם, לך כבר לא אכפת מכלום. הוא לא עונה, אבל אתה יודע שהוא מקשיב. כל אחד כאילו מרוכז בעצמו, עטוף ביגונו הפרטי, אבל לא ממש. המרפק שלו נוגע בשלך. אתה והוא ישובים על שני כיסאות בר לא נוחים, ברך אל ברך. הקדרות שלכם מתמזגת.
אתה מרגיש כל-כך רע, שאפילו לשאוף מהסיגריה שלך אתה לא מסוגל. זה מזכיר לך את שפתיה. כל דבר מזכיר לך אותה. והוא, כאילו קורא את מחשבותייך, מתעלם משלו.
הוא תומך בך בעדינות, מקים אותך מהכיסא. מתוך קהות חושים אתה שם-לב שכל הכיסאות מונחים הפוך על הבר. אתם הלקוחות האחרונים. ילדה בגופיה זעירה מעביר סמרטוט על השולחנות, מנקה את המאפרות. אתה מניח לו להובילך אל הדלת, מטושטש. לא משנה לך לאן אתה הולך; היא ממילא לא תהיה שם.
האוויר הצלול והקר מכה בך כשאתם יוצאים, מסמר את שערותייך. מפכח אותך. אתה מביט בו. מבטיכם מצטלבים, עיניו הירוקות עוטפות אותך. אתם מביט על עצמך לשבריר שניה בלבד בו הזמן עומד מלכת. תודעותיכם נלכדות, ולרגע נורא אחד, אתם יחד.
הכל חשוף, גלוי, ערום. אין סודות.
הרגע חלף.
אתה שוב אתה, רק מזועזע. להביט בעצמך מבעד עיני אדם אחר אשר מאשים אותך במעשה אותו ביצעת, הינו דבר נורא. ברגע בו הייתם אחד, האשמת את עצמך, כעסת על עצמך, זעמת, פגוע ממך. הותקפת רגשית בעוצמה אדירה על-ידי עצמך. והחמור מכל הוא שהכל נכון, הכל מוצדק.
השלת את עצמך, מנסה להאמין שהכל בסדר והאמת סטרה לך בפרצוף. אתה כבר לא מסתיר, גם לא מעצמך. פגעת בה. ובו. היית צריך לדעת שזה לא רעיון טוב לשכב אתה. היית צריך להפסיק את זה ברגע שזה רק התחיל. לא להתאהב בה. ידעת שהוא אהב אותה קודם. הוא לא אמר מילה עד עתה, שמר הכל בפנים. ועכשיו הכל בתוכך.
הרוח הקרה מעבירה בך צמרמורת. רועד, אתה שואף מהסיגריה, ונזכר בה.
תחרות סיפורי "מיזוג" - סיפור מס' 13 - "גוף שני"
31.7.2001 / 4:29