תחרות סיפורי "מיזוג" - סיפור מס' 12 - "אלוהות"

"אלוהות"


על יו"ר התאגיד "מאקרוטל", תאגיד המחשוב הגדול ביותר בעולם המוכר, עבר יום נהדר. לא רק שמניות החברה נצלו מהמפולת התקופתית בבורסה החללית, הן אפילו עלו באחוז וחצי. ולכל זה, צריך להוסיף את העובדה שביום זה הוא עומד לצפות לראשונה באב-טיפוס שעליו עמלו כבר שלוש שנים מחצית מעובדי החברה. מה יכול להיות יותר טוב? הלימוטוס שלו טס במהירות של 3 מאך מיפאן לארה"ב, בלא הרעידה הקלה ביותר בתא הנוסעים, ומערכת האקלים פעלה באופן מושלם. מזמן לא עבר עליו יום טוב שכזה.

"אז אתה אומר שהאב-טיפוס יכול להכנס לפעולה כבר עכשיו?" הוא שאל, הוגה את המילים באנגלית בעלת מבטא סקוטי קל. הוא שלח את ידו למיכל האנטי-אנטרופיה שהיה מקובע בקיר הלימוטוס, והוציא משם קופסה גדולה, שעליה נכתב "סיגרים קובנים. אמיתיים, לא משוכפלים". מתוכה הוא הוציא סיגר אחד, קטם את קצהו בשיניו, ותחב אותו לפיו. הוא הצית אותו בעזרת מצית זעיר שהיה קבוע בתוך חפתי החליפה שלו. הוא הציע את הקופסה לנמען השיחה שלו, היפני נמוך הקומה קים לאו, שהיה אחראי על הפרוייקט כולו.
"יותר טוב, מר מק'גייטס" ענה לו לאו, תוך נענוע ראשו לשלילת הצעת הסיגרים. "האב-טיפוס כבר פועל שלושה ימים".
ברק ניצת בפניו של וויליאם מק'גייטס. "שלושה ימים? נהדר, פשוט נהדר. אני כבר מחכה לראות אותו" הוא סינן מבין שיניו, תוך כדי פליטת ענן עשן לאוויר הלימוטוס. מערכות המיזוג העלימו את העשן תוך שניות. מק'גייטס החזיר את הסיגרים למיכל האנטי-אנטרופיה. "פשוט נהדר" הוא חזר שוב.

********

"מדהים" לחש מק'גייטס. הלחישה הדהדה ברחבי האולם הרחב בו הוא עמד. האולם, מאה מטרים על מאה מטרים שטחו, וגובהו כעשרים מטרים, היה מלא במוליכי על שהיו מחוברים למחוללי קור גדולים, ומיכלי פלאזמה גדולים. צינורות השתרכו בכל מקום, מכסים כמעט כל חתיכת שטח על הקירות, ועל התקרה. במרכז האולם, במקום שבו כל הצינורות התחברו, עמד כיסא גבוה, שמעליו היה מסך פלאזמה ענק. בתוך הכיסא ישב אדם, שפלג גופו העליון היה חשוף. לחזהו ולידיו היו מחוברים חיישנים שונים, מנטרים את מצבו. אבל את עיקר תשומת הלב משך ראשו: עד לקו הגבות היה זה פרצוף אדם רגיל. אבל מעל הגבות, הגולגולת נחתכה, מציגה לראווה את המוח האפור, שהיה מכוסה בכיפת סיבפלסטיק. אל המו היו מחוברים ארבעה סיבים אופטיים: שניים באונה הקדמית, ושניים באחורי הראש. הסיבים זהרו באור כחול, שהעיד על העברת נתונים מוגברת.
"לא יאומן" לחשש מק'גייטס. "סוף סוף. 250 שנה אחרי תחילת עידן המחשב, זה קרה".
"כן" אמר לאו בשקט מאחוריו. "השילוב הראשון בין מחשב לאדם".
"מה... מה הוא מסוגל לעשות?" שאל מק'גייטס בהתרגשות.
לאו חייך. "מיליארד בחזקת מיליארד פעולות בשנייה. הוא יכול לחשב את המספר פאי עד למאה מיליון ספרות אחרי הנקודה, בדיוק מירבי, בחמש מאיות השנייה. לא ניסינו הלאה, כי אנחנו לא מסוגלים לאמת את התוצאה עדיין. הוא יכול לתפעל את כל רשת הנתונים העולמית בעזרת חמישה אחוזים בלבד מהמשאבים שלו. בתאוריה כמובן, לא ניסינו את זה עדיין".
"וכל זה רק בזכות חיבור המכונה למוח האנושי. מי היה מאמין". מק'גייטס צעד אל האדם, והסתכל לתוך פניו. "הוא יכול לתקשר?" הוא שאל תוך כדי הפניית ראשו אל לאו.
"כמובן" אמר לאו. "רק תדבר אליו".
"לדבר אליו?" שאל מק'גייטס. הוא חשב לכמה רגעים, ואז שאל: "איך קוראים לו?"
לאו שאף אוויר לראותיו, מנסה להעצים את הדרמטיות שברגע. ואז, הוא פלט את תשובתו באיטיות : "מקסימוס".
מק'גייטס חייך. "לכל הרוחות אתכם, תמיד חייבים להכניס איזושהי דרמטיות לעניין. נו טוב" הוא אמר תוך כדי הפניית ראשו חזרה אל האיש. "שלום מקסימוס" הוא אמר בקול סמכותי.
עיניו של האיש נפקחו, חושפות עיניים בעלות אישונים שחורים לחלוטין, חסרות כל רגש. העיניים התמקדו על פניו של מק'גייטס.
"שלום" הדהדה תשובתו בחלל החדר, מוגברת בעזרת מפיצי-קול שהיו מוסתרים בצורה מושלמת בקירות. השפתיים נעו בלי שום קשר לשאר שרירי הפנים, מניעות רק את עצמן. תשובתו של האיש הופיעה באותיות ענק על מסך הפלאזמה מעל ראשו.
"תמיד דראמטי, הה?" אמר מק'גייטס, מפנה את ראשו לכיוונו של לאו, שנע בצעדים חסרי קול לימינו של מק'גייטס. לאו חייך.
"תמיד צריך הצגה טובה למי שיבוא לקנות אותם" הוא אמר.
"כמובן" אמר מק'גייטס. הוא הסתכל חזרה על האיש היושב. "ובכן, מקסימוס, מה אתה מסוגל לעשות, שהוא לא אמר לי?"
"הכל" הדהד קולו.
"חרא, לאו, תכוון את הקול שלו, הוא עושה לי צמרמורת".
"כמובן" אמר לאו, מוציא מכיס חליפתו שלט קטן, ומקיש עליו כמה פעמים.
"עכשיו..." מק'גייטס חיכך את ידיו. "מה זאת אומרת 'הכל'?" הוא אמר, מסתכל לעיניו חסרות הרגש של מקסימוס.
"אני יכול לענות על כל שאלה שתוכל לעלות בדעתך". הפעם קולו של מקסימוס היה קולו הפרטי שלו, ללא כל הגברה. היה זה קול יבש, חסר כל מבטא וכל רגש, רק מבטא את המילים האנגליות בהטעמה מושלמת.
"כל שאלה?" הרים מק'גייטס את גבתו.
"כן" ענה מקסימוס, המילה מופיעה במסך מעליו, מאירה את החדר באור לבן.
"ובכן" גיחך מק'גייטס, "מקסימוס, יקירי, אני אשאל אותך את השאלה הבאה: האם יש אלוהים?".
צחקוק נשמע מפיו של לאו. "אני לא חושב שהוא יכול..." הוא החל לדבר, אבל דיבורו נקטע על ידי הדיבור המכני של מקסימוס:
"חסר מידע להשלמת המסקנה" הוא הגה. "כדי להשלים את המסקנה, יש צורך בהרחבת מקורות המידע. הצעות: חיבור ממשק הרשת העולמית אל ממשק ההפעלה שלי".
מק'גייטס הסתכל אל לאו. "לימדתם אותו על מבנה הנתונים העולמי, אני רואה?"
"כן" ענה לאו. "זה נראה הגיוני שהוא ידע מה זה. הרי הוא אמור לתפעל רשתות כאלה בעתיד."
"טוב" אמר מק'גייטס. "תעשה מה שהוא אומר".
"מה?"
"כן. תחבר את הרשת אליו".
"אבל אדוני, לא ניסינו את זה עד עכשיו. חוץ מזה, הוא רק אב-טיפוס, אולי נותרו בו שאריות של תודעת האדם שהוא היה..."
מק'גייטס הסתכל עליו במבט חמור.
"התנאי הראשון להפעלתו היה ניקיון מוחלט של התוד