תחרות סיפורי "מיזוג" - סיפור מס' 9 - "רעיון ישן"

רעיון ישן

הרעיון לא היה חדש. אפילו הרקע התיאורטי היה מוכר היטב. אחרי הכל, כולם יודעים שפעילות הגומלין של הנוירונים במוח היא חשמלית בטבעה. בדיוק על זה הסתמכו הנוירולוגים כשהם באו למפות את המוח – בוא נראה באילו אזורים יש פעילות חשמלית כאשר נעשית פעולה מסוימת ולפי זה נדע איפה ממוקם, נגיד, מרכז הדיבור. אם זה נכון, הצעד הבא הוא לנסות להבין את האותות החשמליים האלה, לא רק איפה נעשים הדברים אלא גם מה נעשה שם. נשמע פשוט, לא? נא באוזן. זו אחת הפעולות המסובכות שיש. ובכל זאת הרעיון רדף אותי מאז שקראתי את סיפור המדע הבדיוני הראשון שבו הוזכר – אני רוצה להבין איך המוח עובד. אני רוצה לראות מה אנשים חושבים.
ארי היה צוחק עלי. הוא טען תמיד שאני רוצה להבין איך המוח פועל כדי שאני אדע מה נשים חושבות ואיך להשיג אחת לעצמי. "בחייך" אמרתי לו באחת הפעמים "אתה לא מסוגל להבין למה אתה עושה דברים. מה גורם לך לחשוב שאתה יודע למה אני עושה אותם?"
"אנחנו בכל זאת תאומים" הוא ענה "אני מכיר אותך יותר טוב ממה שאני מכיר את עצמי."
אז קניתי לי מעבדת מחקר באוניברסיטה. את התואר ברפואה השגתי בעבדה קשה, אחרי הכל הייתי צריך ללמוד מה כבר נעשה בתחום לפני שאני אוכל להתחיל לחקור. אבל הסידור עם האוניברסיטה אחרי שקיבלתי את התואר היה ברור – האוניברסיטה תמשיך לקבל מענקים מהקרן כל עוד הם ימשיכו להחזיק אותי בסגל ויאפשרו לי לעבוד על הפרויקט שלי. זה היה תועלתני – אבל כל אחד קיבל מה שהוא רצה. היה מי שאמר: ילדים – היזהרו בבחירת הוריכם. אני וארי בחרנו טוב, הם השאירו לנו מספיק כסף לעשות מה שבא לנו. אז התחלתי להקליט גלי מוח.
בהתחלה הסתפקנו ברישום הנייר המקובל, שאותו שכללנו והוספנו עוד ועוד גלים שהצלחנו לזהות. אחר כך ניסינו לראות אם נוכל לזהות שדות השראה אלקטרו-מגנטיים שיצרה הפעילות המוחית ולשייך אותם לגלים שאנו מכירים. זה די צלע, אבל הלכנו והשתפרנו. להפתעתי, הפרויקט התחיל למשוך אליו את האנשים הטובים ביותר מכל העולם בזכות היוקרה שלו אם לא בזכות שום דבר אחר. מיאטה הגיע ממעבדות המחקר של סוני מכל המקומות, עם מזוודה מלאה ציוד אלקטרוני ולימד אותנו איך להקליט את הנתונים בדיוק הרבה יותר גדול. ג'ונס בא מ MIT והביא אתו את פרס נובל שלו במתמטיקה של הכאוס. לא שהבנתי על מה הוא דיבר, אבל הוא נראה כאילו שהוא יודע איך לעשות סדר בבלגן של הנתונים שהקלטנו. גופטה הופיע יום אחד במשרד שלי והודיע שהוא הגיע מבנגלור כדי ללמד אותי מה לעשות עם המחשבים שיש לנו. אני עדיין טוען שהוא מסוגל לגרום למחשב לכשכש בזנב ולתת יד, גם אם אין לו זנב.

ומה אתם יודעים – זה הצליח. זה לקח שנים, וזה לא הצליח לגמרי כמובן, אבל הצליח במידה מסוימת. מפעם לפעם המחשבים הצליחו לזהות על מה חשבו הנבדקים שלנו. באחד המבחנים הצלחנו אפילו לזהות מחשבה כמעט מגובשת של אחד הנבדקים. הסברתי את הבעיה שלנו לארי באחת הפעמים כשבאתי לבקר אותו ואת המשפחה. ישבנו עם מאיה אשתו והילדות בסלון. "קח את יעל לדוגמא" אמרתי לו והצבעתי על הילדה בת הארבע שהיתה שקועה במוסף לשבת ובהפיכתו ליצירה קצת צבעונית יותר בעזרת קופסא של צבעים. "יעל היא דוגמא למערכת מורכבת. אנחנו לא יכולים לצפות בדיוק מה היא תעשה כרגע הבא. היא אמנם מרוכזת בציור, אך המוח שלה עוסק במקביל בהרבה דברים אחרים. אולי היא חושבת על ארוחת ערב, מקשיבה לשיחה שלו ומתכננת איך להתעלל בבנים שבגן שלה. כל זה ברמות שונות של התודעה שאנחנו עדיין לא מצליחים להבדיל ביניהן. וחוץ מזה יש הפעילות הלא מודעת של המוח שלה – פעילות אוטונומית, אסוציאציות לגבי הצבעים שבהם היא משתמשת ועוד ועוד. זה אינסופי. פשוט יש יותר מדי רעשי רקע".

"פשוט יש יותר מדי רעשי רקע" אמר ג'ונס. הוא היה שיכור, או לפחות הוא עבר את רוב הדרך לשם. היינו אצלי בבית וחגגנו את יום השנה ליום שבו מיאטה הצטרף לצוות. המסיבה היתה בסגנון יפני – ארוחה יפנית וכל העסק, ועכשיו היינו בשלב של שתייה בלתי פוסקת של סאקי מחומם מהאצבעונים האלה שהיפנים קוראים להם כוסות.
"אתה טועה ידידי" אמר מיאטה בהדרת הכבוד של חתול שמגלה שהעזת להתיישב בכורסא שלו. "אלה לא רעשי רקע. אם אלה היו רעשי רקע הייתי יכול לסנן אותם. המכונות מספיק טובות. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים מה מכל הרעשים האלה הוא הרקע, ומה המסר."
גופטה סידר כוסיות ריקות בשורות על השולחן לפניו. לקח לי שניה להבין מה הוא עושה עד שראיתי שהוא כותב בבינארי 0, 1, 2, 3 וכן הלאה כאשר כוסית הפוכה מייצגת 1 וכוסית עומדת ישר מייצגת 0. הוא הגיע לשמונה ואמר "הבעיה היא כן של מכונות – של המכונות שלי. המחשבים עדיין לא מספיק מורכבים. הדבר הכי מורכב שאנחנו מכירים ביקום הוא המוח האנושי. עם כל ההתקדמות שעשינו בשנים האחרונות בתחום בינה מלאכותית, עדיין אין לנו מחשב שחושב. עדיין אין לנו מחשב שמורכבות התהליכים שלו משתווה לזו של המוח האנושי."
"אז אולי אנחנו צריכים מוח אנושי" אמרתי. רעיון התחיל התרוצץ לי בראש. פניתי אל מיאטה ושאלתי "כמה קשה יהיה להפוך את הציוד שלך למגבר?"
הוא נראה מבולבל "מגבר?"
"כן. בוא נגיד שבמקום לקחת את האותות שאוספת הקסדה עם החיישנים ולשלוח אותם למחשב, נשלח אותם לקסדה אחרת שבה יהיו משדרים שישדרו את אותם האותות – רק בעוצמה מוגברת. את הקסדה השניה נלביש על אדם אחר והמוח שלו יוכל אולי לפענח את האותות." אני מניח שנשמעתי מאוד נלהב.
"זו ירייה באפלה" אמר ג'ונס. "אתה מניח שהמוח יכול לפענח אותות חיצוניים. אנחנו לא יודעים אם זה כך – אנחנו התעסקנו עד עכשיו רק עם אותות שהמוח יצר. אתה לא יודע מה דבר כזה יעשה למי שאמור לקלוט את האותות – אם זה בכלל יעשה לו משהו."
"בחיים לא נדע אם לא נסה. אני מוכן לקחת את הסיכון. ויש לי רעיון איך לשפר את הסיכויים."

ישבתי במעבדה. יכולתי לחוש את המגע הצונן של הכיסא לאורך הגב ואת הלחץ של הקסדה על ראשי. זה לא היה מכאיב או לא נוח, אך אי אפשר היה לטעות בנוכחות שלה. שמעתי את קולה של א