תחרות סיפורי "מיזוג" - סיפור מס' 8 - "על מתלמדים ומלמדים"

על מתלמדים ומלמדים.

נקרומנסר אינו מקצוע לאנשים עם קיבה חלשה.
זהו השיעור הראשון שכל מתלמד מקבל והמילים הראשונות שהוא רואה כשהוא מתעורר.
זהו גם הקו המנחה בבניית תכנית הלימודים שלהם. אמנם יהיה מוגזם מצדי לטעון שבמהלך הלימודים הם רואים יותר דברים מבחילים ומזעזעים מאשר בכל שנות חייהם אחר כך, אך טענה זו מספיק קרובה למציאות בכדי להיאמר במלוא הרצינות.
כבר בשיעור המעשי הראשון, הם מקבלים הדגמה ראוותנית למדי. הריח שנודף מזומבי איננו דומה לשושנים, גם כשהגופה טרייה. כאשר יש מאחורי הקבר מספר שנים, הוא כבר צחנה. והבעיה עם הגופות הטריות היא שזומביפיקציה אינה עוצרת את תהליכי הפירוק והריקבון. מה שלמעשה, מביא אתו את המסקנה הבלתי נמנעת שבכניסה למעבדה, יברך אתכם הריח הנהדר של ביצים רקובות, פצע מוגלתי ודוגמאות רבות וטובות אחרות. לפחות ניתן ללמד את הזומבים לא להשאיר את החלקים שנשרו מהם בתוך הבית.
ואם חשבתם שבזה נגמר העניין, יש לי חדשות בשבילכם. חלק לא פחות חשוב בלהיות נקרומנסר הנה היכולת לתפעל איברים. של יצורים אחרים, כמובן, ולרוב כשהאיברים מנותקים מאותם יצורים. אחד השיעורים הכי קשים בחיי היה כאשר נדרשתי לבנות לעצמי גולם. מילולית. ימים אספתי את החלקים שרציתי, חיברתי אותם אחד לשני, הפעלתי קסמי חיבור למניעת התפרקות. שיניתי את דעתי על איך לבנות אותו לפחות עשרים פעם. אך, לבסוף, כשהמורה שלי כבר התחיל להתייאש, סיימתי את ההרכבה והייתי מוכן לשלב הסופי - הפחת רוח חיים בפרי דמיוני הקודח. הלחש עתיק ועוצמתי ביותר. ביצועו לקח שבוע ימים ולילות וכמעת רוקן אותי מכל כוחותיי. זו הסיבה שרובינו יוצרים גולם אחד בלבד בכל שנות חיינו. והסיבה שהגולם שלי הנו אחד ממקורות הגאווה היותר גדולים שלי. הוא עדיין משרת אותי נאמנה וללא כשל לאחר כל השנים הללו.
אבוי, תלמידי האחרון מסרב לקלוט את הצורך בשיעורים חשובים אלו, דבר אשר במקרה הטוב יעלו לו בכישלון חרוץ, ובמקרה הרע יעוררו עליו את מלוא חמתי. ותאמינו לי, נקרומנסר הוא הבן-אדם האחרון שכדאי לעצבן. האמת – ברוב המקרים הוא גם יהיה הבן אדם האחרון שתוכלו לעצבן.
והשיא היה בויכוח האחרון שלנו בנושא. הייתם מאמינים? הטיפש התנגד לשימוש בחיות בניסויים!
"אני מאוד מרוצה מהתקדמותך. לדעתי, תפסת את כל נושא החייאת המתים יותר מהר ממני!"
"תודה, מאסטר."
"ובכן, הייתי אומר שהגיע הזמן לעבור למגמה הבאה. הוכחת שאתה יכול לטפל בשלם, בוא נראה עד כמה אתה טוב בהתמודדות עם הפרטים. נתחיל בשימור האיברים."
"איברים?" הוא שאל חלושות.
הוצאתי את הארנב מכלובו ושמתי אותו על השולחן.
"טוב, בעצם את השימור אני אעשה כרגע. כל מה שאתה צריך לעשות זה לספק לי את האיברים במצב שמיש. המכסה לשיעור הראשון היא הלב, הכבד והכליות. מובן שאם תצליח יותר מזה, יהיה לנו יותר חומר לעבוד אתו יותר מאוחר."
"אבל למה אנחנו משתמשים בארנב?"
"כי העכברים והחולדות קטנים מדי עבורך כרמה הנוכחית."
"לא, אני מתכוון למה לא נשתמש בעוד גופה? האיברים הפנימיים כמעט זהים."
"למעט הבדל קטן, אך מהותי ביותר: האיברים המתים לא שווים הרבה. תהליכי הריקבון לא ניתנים לעצירה. בכדי שנוכל להשתמש באיברים למטרותינו יש להוציאם כשהגוף עדיין חי."
"אתה לא הולך להגיד לי שפשוט תופסים חיות ומבתרים אותן?"
"ומדוע שלא? זה המצב. עם הזמן תגיע לרמה שבה ניתן לשמר כמעט את כולה."
"אבל... אבל... זאת אכזריות לשמה. אתה רוצה להגיד לי שכולם עושים את זה?"
"או, מובן שלא."
"תודה לאל. אז למה שלא –"
"די הרבה משתמשים בבני אדם. אני תמיד חשבתי שהתנהגות כזאת לא ממש תורמת למוניטין שלנו, אז..."
הוא השתתק ובמשך כמה דקות העביר מבט מזועזע ממני לארנב ושוב אלי.
"טוב, אתה רוצה להתחיל או שאתה מצפה שהאיברים יקפצו לידיך בעצמם?"
הוא בהה בארנב מספר שניות, בלע בעצבנות ולבסוף הישיר בי מבט נחוש.
"אני לא עושה את זה."
"אבקש את סליחתך?"
"תראה, זה דבר אחד להתעסק עם גופות מהלכות נרקבות, שלדים ודברים דומים. הם מתים, לא אכפת להם. אבל לענות יצור קטן, חי ונושם? אני לא עושה את זה."
עכשיו היה תורי להביט בו.
"שמע," התחלתי, מנסה בכל כוחי לשלוט בכעס. "אם זכרוני אינו מטעה אותי, אתה באת אלי וביקשת שאלמדך, אתה באת מדי בוקר במשך חצי שנה להתדפק על דלתי ולשאול אם שיניתי את דעתי כשסירבתי. ולמרות גילי, זכרוני עדיין מדויק מאוד. אז הועיל-נא בטובך, תפסיק את השטות הזאת, ותתחיל לחתוך!!!" הורדתי את אגרופי בחוזקה על השולחן.
נשמע קול חבטה עמום ומיד אחריו ציוץ קצר. הבטתי למטה.
איבריו של הארנב כבר לא היו במצב שניתן לשמר. נאנחתי והבטתי שוב בבחור.
"טוב, שמע, השיעור כבר לא יקרה היום, אז אני מציע שתיקח קצת זמן, תירגע ותחשוב על הכול. רק עוד דבר אחד: החומר שאתה עומד ללמוד, חיוני ביותר למבחן האחרון והסופי בהפיכתך לאחד מאתנו."
הוא הנהן ויצא מן המעבדה. נאנחתי שוב, סימנתי לאחד הזומבים ששוטטו בסביבה לנקות את המעבדה ויצאתי גם אני לחדרי.
מה המבחן הסופי? ובכן, נקרומנסר גם אינו מקצוע לאנשים עם לב חלש. מה שכן, אנחנו בדרך כלל מניחים שלמתלמד אשר פגש בנקרומנסר פנים מול פנים ובכל זאת מבקש שילמדו אותו, אין בעיות כאלה.
אתם מבינים, המבחן האחרון בוחן את רמת המיומנות בצורה דראסטית ולרוב, קטלנית. בתור השלב האחרון בהפיכתו למאסטר, הנקרומנסר המתלמד נדרש לשלב את בשרו עם יצור נוסף (לא אנושי) על-פי בחירתו. ולשרוד. התוצאות לרוב נוטות לצד המזוויע.
אני? טוב, אני תמיד אהבתי נחשים...