תחרות סיפורי "מיזוג" - סיפור מס' 6 - "אבא נץ"

הנץ במעופו – פאר. אתה מסתובב בעולם חיים שלמים מה שהוא טס בעשר דקות. המציאות אצלו היא כמו ג'ל לשיער, נמרחת מתחתיו, מיטשטשת כאשר הוא מביט ממעל. אבא שלי, לפני שהוא נעלם, חקר נצים. הוא היה מסתכל למעלה שעות, מחפש אחרי סימנים בשמיים. "לכל הרוחות, אם אתה מסתכל מספיק למעלה", הוא היה אומר לי, "אתה יכול לראות אותם חולפים, חולפים בקושי, בדרך לארצות הקור". אז היה שותק, ולבסוף היה מוסיף, "ארצות החום".
ואז הוא השאיר אותי עם תסביך אב. יום אחד פשוט נעלם. כאילו בלעה אותו האדמה, נעלם. הייתי אז אולי בן שבע, ואמא אמרה שהוא ברח עם מישהי לבלגיה. מדי פעם היינו מקבלים ממנו מכתבים עם כסף, ומדי פעם היו אנשי הדואר גונבים את הכסף כשהיה בדרכו אלינו.
יום אחד באה אליי אמי והודיעה, ללא גינונים מיותרים, שאבא מת בבלגיה.
כאשר בגרתי לימים, נסעתי להתבודד במדבר. אני לא בטוח מה רציתי למצוא שם – סתם מנוחה, או אולי קשר עם הטבע, אבל את האוהל הצבתי במרחק מה מהציוויליזציה. התרבות האנושית ניצחה אותי.
נצים היו חולפים בשמיים כל הזמן. הייתי מביט בהם במעופם, כמצפה ליוני דואר. הם היו מתעלמים ממני בדרך לארצות הקור. ארצות החום.
יום אחד נחת ליד האוהל נץ. זה היה אבא שלי, אבל אז עוד לא ידעתי את זה. הנץ הקטן נראה פצוע, ואני נאלצתי לטפל בו. עם הזמן היינו לחברים, וככל שגדל היה לחלק משמעותי בחיי.
אחרי שנדמה היה לי כי סיים את תהליך הגדילה ההגיוני שלו, שילחתי אותו לדרכו, לארצות החום. הקור.
אחרי חודש הוא חזר. הפעם דמה יותר לבן אנוש – הדבר היחיד שזיהה אותו כנץ המחמד שלי היה מקור גדול. את הכנפיים החביא תחילה מאחורי גבו, אך לבסוף חשפן.
"אבא", אמרתי, "חשבתי שאתה מת".
"גם אני חשבתי שאני מת", התיישב על כורסא באוהלי. "היית מאמין? אישתי השניה, הבלגית, ירתה בי למוות. אבל אחרי חודש של תעייה חסרת פשר בחלל הריק של הנשמות, מצאתי את עצמי בתוך זה". הוא חשף כנף והצביע על גופו.
"אומרים", אמרתי לאבא, שגן העדן הוא בדיוק מה שתצפה ממנו, מפני שהוא מגשים את ציפיותיך הכמוסות".
הוא חייך. "לכל הרוחות, אישתי הבלגית, היא היתה גן עדן. אבל מה שמתחיל כגן עדן, אתה יודע, מסתבך".
"אז איך לדעתך מצאת את עצמך בתוך נץ?".
"ובכן – ", החל, ומיד עצר. "לכל הרוחות... יש לזה הסבר מעט מורכב ולא כל כך מעניין, חוקרי נשרים מכירים את המצב. בוא נאמר, בקצרה, שלא הפכתי לנץ – התחברתי עם נץ שהיה זקוק לי במידה שהייתי זקוק לו".
לעזאזל, חשבתי, אבא יודע להביע את עצמו טוב כל כך – אבל נדמה שדוקא התכונה הזו גורמת לו להישמע מעורפל עד למאוד.
"אבא", אמרתי לו, "תמיד היית איתי".
"לא, בכלל לא. אתה מעצים את מצבנו לממדים מיסטיים, זה מיותר. אינני מסר משמיים ואיני מייצג דבר פרט לעצמי. אני אביך".
למרות מה שאמר, התקשיתי להאמין בעובדה שאני אכן פוגש עכשיו חצי אב חצי נץ באמצע המדבר. הוא נראה מאוד בטוח בעצמו.
מעל לכל, הוא הכעיס אותי. הכעיס, מפני שניסה להרוויח את אמוני, אחרי כל אותן שנים בבלגיה, עם מאהבת רוצחת.
"אולי באמת לכך נועדתי", מלמל. "לכל הרוחות, מעניין למה אני לא מצליח לנהל איתך שיחה רגילה".
לא רציתי איתו שיחה רגילה, רציתי שילך. "תגיד", אמרתי, "אתה לא צריך ללכת לארצות הקור?".
"ארצות החום", תיקן, "אתה בור בכל הקשור לנצים. ללמדך שאבא יודע תמיד טוב יותר".
"זו הזיה", נקטתי עמדה.
"אתה נוקט עמדה פוסט מודרנית", הרהר אבי, "אני נוטה יותר לכיוון אקזיסטנציאליסטי. מה שיש הוא מה שיש, ואיתו יש ללמוד להתמודד".
"אני לא מוכן להתמודד עם צרות מן העבר, העבר המובהק. אשתך הרגה אותך".
"אבל אני והנץ התחברנו. התמזגנו. היינו לאחד. אנחנו אחד עכשיו".
"אבא", אמרתי לו, "אני עצמאי וחופשי עכשיו. אתה רשאי ללכת".
"די עם הסמליות, לכל הרוחות".
"הסמליות מתבקשת", אמרתי, "אבא שנטש חוזר בדמותו של נץ, לא ניתן להתעלם מן הסמליות".
"לכל הרוחות, אתה מגרש אותי?", נרתע.
"לא מגרש אותך, משתחרר ממך".
"בחיי, ממש ככה זה היה עם הבלגית – הכל אצלה שירה. אבל זה לא בשבילי. לא ולא. בסך הכל באתי לבקר את הבן שלי בבית החדש שלו. בגוף החדש שלי".
"אבא או לא אבא", אמרתי בתקיפות, "לך לעזאזל".
"לאן ללכת?".
"לעזאזל".
"לכל הרוחות?".
"לאכול ארוחות".