תחרות סיפורי "מיזוג" - סיפור מס' 2 - "קסם"

קסם

"אבא! אבא!" שרה משכה בקוצר רוח בשרוולו של אביה, שנח בצד המוצל של הגן.
האב הרים את שרה הקטנה והושיב אותה על ברכיו. הוא הניח את העיתון בצד ופנה לעברה בחיוך. "כן?" הוא שאל.
"אבא, תראה." הילדה הגאה החזיקה למולו גלעין אפרסק בארשת מנצחת.
האב העמיד פני מתלהב "ומה זה?"
"זה גלעין 'פרסק!" הכריזה הילדה "אימא אמרה לי שאם אני אשים את הגלעין באדמה אז הוא יצמח ממנו עץ."
"אימא צודקת." אמר האב לאט, כמסביר לילדה קטנה. "עם את תטעי אותו באדמה הוא יגדל להיות עץ גדול." האב הדגים בידיו את מה שחשב שיראה לילדה קטנה כעץ גדול.
"אן אני 'טטא אותו באדמה הוא יהיה עץ?" הילדה חשבה מעט. אז פערה את פיה בתמיהה וקפצה מהכיסא אל הדשא. היא רצה אל חלקת האדמה החשופה בקצה הגן, ורצה שם עד שמצאה נקודה שמצאה חן בעיניה. היא הביטה באביה במבט שואל. "כאן?" היא צעקה בחדווה, ומיד הפילה את הגלעין אל האדמה.
האב נאנח וקם. הוא חצה את הגן במהירות ורכן מעל האדמה מול ילדתו. "אפשר כאן, אם את רוצה."
הילדה הביטה בקרקע במבט בוחן. לאחר מחשבה קצרה היא הנהנה.
"בסדר" אמר האב. "עכשיו את צריכה לחפור חור באדמה. יש לך את?" שרה הנהנה. הוא דגדג אותה, מדרבן אותה ללכת אל הפינה ליד השיח, בה היה מונח האת הכחול מהפלסטיק.
שרה חזרה עם האת בידה.
היא ואביה חפרו שעה קלה, ואז הניחו את הגלעין בפנים, וכיסו אותו באדמה שוב.
שרה הביטה בתל האדמה הקטנטן שסימן את מיקום הגלעין בצפייה. "אבא מתי יהיה פה עץ?"
האב צחק "קודם כל," הוא אמר בטון חביב "תצטרכי להשקות אותו."
"ואז?" שאלה הילדה בתמיהה
"אז נצטרך לחכות ולראות, ולהמשיך להשקות אותו, עד שיצמח פה עץ גדול." האב אמר בשמחה, מדגים שוב בעזרת ידיו את אותו עץ גדול.
הילדה הטתה את ראשה בפרצוף חמצמץ. "בסדר" היא אמרה לבסוף, ודילגה חזרה לבית.
"תגיד, אבא, מחר אפשר ליטוע עץ נוסף?"


למחרת בבוקר התעוררה שרה, ואחרי שקמה מהמיטה וסירקה שיער היא ירדה למטבח.
ההורים היו עסוקים בעניינים שלהם בסלון, היא לקחה לה קערת דגני בוקר וחלב, ואכלה אותה עד הסוף. אז היא רצה לחצר, לראות מה שלום העץ שלה.
העץ כבר החל לצמוח, ולמרות שהיה קטן למדי יחסית לעץ רגיל גזעו הזהוב ועליו הירוקים הו יפים במיוחד בעיני שרה. היא ליטפה לאט, בהתפעלות, את קליפת הגזע, שהייתה רכה באופן מפתיע. טל הבוקר נצץ על העלים, גורם לעץ להיראות כמעט זוהר.
שרה הביטה בעץ באהבה, ורצה לסלון במהירות כדי להראות לאבא.
ההורים היו במטבח, ונראו מודאגים למדי. אביה של שרה ישב שפוף ליד השולחן, מחזיק פיסת נייר כלשהי, ואימה דיברה בטלפון, זועפת ומדי פעם מרימה את קולה.
היא ניתקה את הטלפון בחבטה.
"הם יודעים מה קרה?" שאל האב
"הפקיד…" האם התרגזה רק מהזיכרון "הם עושים מה שהם יכולים."
"כלום." אמר האב באכזבה. "אני עדיין לא מבין איך זה קרה! יש להם… רישומים." הוא אמר נואשות.
"בינתיים אנחנו צריכים להירגע, ולמצוא את הרישומים שלנו. אני בטוחה שזו רק תקלה זמנית, המחשבים שלהם כל הזמן נופלים, ויכול להיות שבטעות הזיזו את החשבון מקום, אתה יודע, אולי מישהו שינה בטעות את השם." היא עיסתה את רקותיה.
"אני עדיין לא מבין, חשבונות בנק לא נבלעים ככה סתם!"


ג'ק הלך ברחוב, מהמהם לעצמו שיר פופולרי. הוא הביט סביבו בעצלתיים, הולך בקצב של אדם שלא ממהר לשום מקום. הוא הרגיש, בשלווה, משהו שונה. הוא עבר ברחוב הזה כמעט יום יום, זמן רב, אך מעולם לא הרגיש את התחושה החמימה שמילאה את האוויר באותו הרגע.
מעליו, מתנשא לגובה עצום, עמד עץ ענק, מסתיר את השמיים. העץ היה יפיפה, יפה מדי לדבר עצום כל כך, דומם כל כך. ענפיו הבריקו בגוון זהוב אמיתי, עליו היו בכל גווני הירוק. הריח הרענן שהפיץ ברחוב היה מקסים. ג'ק הביט מאחורי העץ. הוא צמח בחצר של משפחת גור. מאחורי העץ, במרחק של כשני מטר, עמדו שני עצים נוספים. ג'ק נכנס לחצר בתמיהה, אך גם בהתפעלות. במשולש המוצל שיצרו שלושת העצים צמחו שיחים ופרחים צבעוניים. על ענפי העצים נחו קני ציפורים. פרפרים נכנסו ויצאו מהצמחייה שהתפתחה באזור. לרגע אחד, היה יכול להישבע שראה סנאי עובר בריצה על גבי אחד מגזעי העצים היפים.
הייתה זו פיסת גן עדן.
הוא חש עייף לפתע, ונח לרגע לצל העץ, ליד הגדר.


משהו מוזר מאוד, אבל מופלא, קרה ברחוב לום.
אוחי הביטה מבעד לחלון שוב. "זה ממשיך לגדול." היא דיווחה.
בשבועות האחרונים פרץ יער קסום לתוך השכונה. בכל מאה שבעים ושתיים תקנות הבטיחות והנוחות לשלום הבית (כולל נספחים: ניקיון וזהירות בדרכים א'-ח') לא הייתה תקנה אחת שהתייחסה למצב כזה.
בימים האחרונים החלו לצאת דברים מהיער. לא דברים רעים, כמובן - סנאים, ציפורים, חיות קטנות ופרוותיות ולאחר מכן, באופן שהיה יכול להדאיג יותר, גם יצורים אחרים, גדולים יותר. גמדים, שדונים, עלפים (שהתעקשו, משום מה, להיקרא בני לילית) וסוגי יצורים שכאלו. הם היו חביבים, התנהגו למופת, נראו במיטבם ולא ניסו לתקשר עם בני האדם שבחוץ, ואולי כך עדיף.
באותו היום עצמו יצא מהיער האדם הראשון.
אביר, כמובן, רכוב על סוס לבן. כשרכב חזרה ליער, נראה היה כאילו תמיד הייתה טירתו שם.
הטירה, ביחד עם היער, המשיכה לצמוח, להתפשט על פני המציאות.
אוחי הפנתה את מבטה בעצב מהחלון.
היא נעצרה. לפני שבוע נראה לה ביתה כמקום הטוב ביותר לגור בו. היא הלכה לחדרה, מעבירה את ידה על פני הקיר, מרגישה בטיח המתפורר, הוילון שנסגר מאיר את הדירה באור אפלולי, ירקרק.
כשבהתה במראה שמולה לא יכלה שלא לשים לב לסדק הדק הנחרץ לארכה, לציפוי הזהב הדהוי שלה, שנראה עכשיו כחום מחליא.
ואז בה.
היא הייתה עדיין צעירה, אבל קמטי צחוק כבר החלו להופיע בפניה. שערה הדליל, היבש מסתיר את פניה.


ג'ק ניסה לחוש את הגדר, מוותר מראש על הניסיון לפקוח את עיניו, להזיז את ראשו.
גופו דאב. הוא מעולם לא תיאר לעצמו יקיצה גרועה יותר.
עיניו שרפו, גם כשעצם אותן, הוא הרגיש את השמש היוקדת מאחו