תחרות סיפורי "מיזוג" - סיפור מס' 1 - "כמו שמן על מים"

כמו שמן על מים
שנת 2001, אי-שם בארץ

היה זה עוד יום רגיל לכאורה במעבדות שטייטל בע"מ, העובדים הסתובבו עם תגי Intel inside והאווירה הייתה נינוחה כרגיל במפעל היחיד בארץ לקיברנטיקה ורפואה מאוד אלטרנטיבית. מכל חדר פרצו הצרחות ברגילות של המטופלים בזמן השתלת האיברים הדרושים להם (המעבד הראשי של המפעל, מחליף יושב הראש, מעולם לא הבין את הצורך במשככי כאבים ) ופרופסור אוטו ואן שניצלפושקראקנגשייט-מאייר מהמחלקה לניסויי תחייה, מיתה ותחייה מחדש (או תמו"ת מחדש בפי העובדים) התקרב למחלקה שלו בצעד זהיר למדי- היום הוא יגמור את הניסוי שלו- רגנרציה בבני אדם, או האם אנשים יוכלו להתחדש מהשאריות הביולוגיות של גופותיהם הקודמות כך שחייהם יקבלו סדר של מיתה ולידה מחדש, בגלל שהרעיון שבני אדם לא ימותו היה פשוט מגוחך, וכמו שהפרופסור הגדיר את זה- "זה הרבה יותר כיף מהאופציה האחרת", כמובן שהוא התכוון לביצוע הניסויים על מטופליו, וכאשר הוא הציץ לעבר הפציינטים הקודמים שלו, חיוך קל עלה על פניו- האיש ששולב עם אמבה בהחלט נראה כאילו הוא נהנה בחדר שלו עם עשרים עותקים שלו (הדוקטור הביט בשעון "עוד חמש דקות והם שוב יתפצלו" הוא חשב בהנאה) והגברת שאוחדה לעולמים עם שתי ארנבות בהחלט נהנתה לבדה בתאה, בזמן שהפרופסור ושאר הצוות הזכר הציצו לתאה בהנאה לא מוסתרת.
עכשיו הדוקטור נכנס לאגף החדש והסודי ביותר במחלקתו, האגף למטאפורות מתקדמות, ששם בוצעו ניסויים על דברים לא רציונליים, מציאותיים או סתם קיימים. ואכן בעוברו במסדרונות הסטריליים של המחלקה, הוא ראה שחלק מהניסויים מצליחים במיוחד ("לזכור לשים מטף כיבוי אש ליד החדר של איש הפניקס" הוא חשב לעצמו כשהוא ראה שוב את החדר שרוף ובתוכו ביצה מונחת על אש קטנה).
הפרופסור נכנס לחלוקו וניגש אל המזכירה- "הניסוי מתבצע, אוטו'לה?", "כמובן מטילדה, ואח"כ נצא לחגוג במסעדה שלנו" הוא אמר וקרץ לה. בזמן שהוא יצא מטילדה קרטשקן נופפה לו ועיסתה את ישבנה הצבוט.
ואכן, כעבור כמה רגעים נראה אור סגול מכאיב לעיניים (שמעיד בכל סרט טוב על היתוך) מכיוון המעבדה, מטילדה שמעה את קריאת החדווה של הפרופסור, שנהפכה בין רגע לקריאת אימה. הוא יצא מהחדר וצעק לה: "תקראי למנהל, תקראי לשרתים- הוא לא מפסיק לגדול!!", אך כל השרתים לא הצליחו לעצור את גדילתו של המיפלץ הגדל, וכעבור כמה רגעים כל הבניין נמחץ תחת רגליו.

שנת 2045, אי-שם בארץ
הם כבר היו הדור השני, האנשים שלא היו אחראיים להיווצרו, אבל בכל זאת היו חייבים למנוע קירבת אנשים אליו. הם כבר ידעו שככל שיש יותר אנשים בקרבתו כך הוא גדל יותר מהר, וככך יהיה יותר קשה לעצור אותו בעתיד. אוטו ואן שניצלפושקראקנגשייט-מאייר-קרטשקן ג'וניור לא הבין מה אביו עשה עד שהוא ראה את היצירה המעוותת אך המושכת קמעה. הוא נזכר ברעד בפעם הראשונה שהוא ראה אותו, איך הוא רצה להצטרף עליו, להעיר על קביעותיו ולהיות חלק במכלול. רק היום הוא מבין עד כמה הדבר הזה מסוכן, ושדווקא המשיכה הבלתי ברורה אליו היא מקור כוחו וגדילתו. "למה", הוא חשב "למה ואיך הגיע הרעיון לאבא שלי לאחד בין אדם ופורום מד"ב ופנטזיה" הוא חשב כששוב הוא ראה שמישהו שבא לפרסם את דעתו על רומח הדרקון אודה ע"י משמר הפורום.