אכזבה מאימוץ/האם ניתן לבטל צו אימוץ?

אלמוני נולד בישראל ביום 27.6.68 כאחד משלושה ילדים שהוריהם הזניחו אותם. ההורים
פגעו בילד והתעללו בו. כששהו בחו"ל שלחו את שלושת ילדיהם לבית סבתם, וזו שלחה אותם
לרחוב. הילד עצמו נמצא בגיל חמש משוטט ברחוב ללא השגחה. הוא סודר במשפחה אומנת,
למשך שנתיים, אבל עקב קשיים שנתגלו בגידולו הוא הועבר לאימוץ.

האם המאמצת, ילידת ,1942 סובלת מהפרעות בגדילה. בעלה, יליד ,1943 נושא על גבו
מטען של חוויות רגשיות קשות מתקופת נעוריו. הם נישאו בשנת ,1971 ובשנה זו נולדה
בתם הטבעית. שני ההורים המאומצים הגיעו בתחום פעולתם המקצועית להישגים ניכרים.
האישה היא בעלת תואר דוקטור באחד המדעים ועוסקת בהצלחה בתפקידה.

בשנת ,1976 הם קיבלו את הילד (האלמוני) לאימוץ. הם היו מעוניינים לטפל בילד בעל
צרכים מיוחדים, וכך הם קיבלו את הילד בגיל שמונה ואימצוהו כשהוא בן עשר שנים
ומחצה.

הילד הגיע לביתם במצב פגוע, כבעל תיפקוד נמוך וכמעט שלא דיבר. בני הזוג השקיעו בו
משאבים רבים, נזקקו למומחים ולא חסכו כל מאמץ כדי לשפר את תיפקודו, ואכן נוצרו
קשרים בינם לבין הילד והשקעתם החלה לשאת פרי.

אלא שזוג ההורים המאמצים הפעילו על הילד לחצים קשים, דרשו ממנו הישגים לימודיים
שהיו מעבר ליכולתו, הגיבו על מעשים שעשה בעונשים קשים ואכזריים, לרבות מכות קשות,
ואלה הלכו וגברו עד שהגיעו לשיא בתקופת בגרותו, אליה התקשו בני הזוג להסתגל.

בגיל חמש-עשרה נפלט הילד ממסגרת בית הספר, היה מעורב בקטטות קשות ונהג לברוח מן
הבית ולהתלונן כי הוריו המאמצים מתנכלים לו. הוא הוצא מן הבית והועבר לפנימייה, משם
למפת"ן ומשם למשפחה אומנת, ובשום מקום הוא לא נקלט. בחודש אוקטובר ,1985 הוא
הועבר לבית חולים, שהוא מוסד פסיכיאטרי, ושם הוא שוהה עד עצם היום הזה. בימים אלה,
הוא משתתף בפרויקט שיקום חוץ, שמטרתו להגיע לדיור מוגן בקהילה.

ההורים המאמצים ראו באימוצו של הילד "פרוייקט" ואתגר להוכחת עצמם ומסוגלותם,
ומשנכשלו ראו בכך כישלון אישי, שגרם להם לרגשות עזים של תסכול ושל אכזבה. הם לא
יכלו לשאת ילד חולה נפש או ילד הזקוק לטיפול נפשי. כתוצאה מכך הם כילו את
תסכוליהם בילד, ועתה הם מלאים כלפיו שנאה ללא מצרים. שניהם מודים שתגובותיהם כלפי
המאומץ היו ממש אכזריות והיו מוכנים אפילו להורגו, לרבות כיום. הם חוששים שאם יופיע
המאומץ בביתם, הם יגיבו בהריגתו, וגם אם לא יהרגוהו (כדי שלא לישב בכלא) הרי לפחות
הם רוצים להורגו, ואם לא להורגו הרי למסור אותו למיסיון או למוסד חרדי. שנאתם אליו
כיום לא תיאמן, ואין הם יודעים להסתיר את עוצמת רגשותיהם השליליים.

לפיכך, לאחר שבע שנים של אימוץ ובתום עשר שנים שהם קיבלו את הילד לרשותם, הם
מבקשים לשחררם מן האימוץ. לדבריהם, ביטול האימוץ יהיה לטובת הבן מחמת הסכנות
שעשויות להיגרם לו ממפגש אפשרי בינם לבינו. מה בצע בהשארת קשר האימוץ על כנו, הם
שואלים, כשאין ביניהם כל קשר, ובעצם כשהם כבר הדירו את בנם המאומץ בצוואה
מירושתם.

הבן עצמו אינו מעוניין להיפגש עם הוריו המאמצים ואינו רוצה בכל קשר עמם. עם זאת,
חשוב לו לא להפסיד את זהותו, את שמו והשתייכותו ואת הבסיס הכלכלי.



(מה 302 3 עא 1104/90 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה)