סמי עיסא, עזה

שנה חלפה מאז ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה. שנה חלפה מאז הציפיה לחופש ולשיקום ההרס של הצבא הישראלי. שנה חלפה מאז החזרת האדמות עליהן ישבו ההתנחלויות לבעליהן המקוריים. בשנה החולפת לא היו מחסומים ולא כבישים סגורים ולא סגר ומחסומים שגרמו לכאב נפשי רב לאזרח הפלסטיני שהמתין בהם כמה שעות, ואפילו כמה ימים, בחום ובקור.

בשנה האחרונה נפטרנו מכל הסבל הפנימי הזה. האנשים החלו לנוע בחופשיות, בתי הספר והאוניברסיטאות תפקדו בצורה נורמלית לתקופה מסויימת. לתקופה מסויימת בעלי העסקים התחילו לגלג כספים ובעלי האדמות חזרו אליהם והתחילו לנטוע מחדש ואפילו לסמוך על האדמות כמקור לרווח. הקשרים המשפחתיים והחברתיים שוב חודשו, לאחר שנים של ניתוק בין צפון הרצועה לדרומה. אנשים החלו לצאת ונפוש בחופי הים, בגנים וברחובות הערים. תחושת הביטחון חזרה אל האנשים.

אבל השמחה אף פעם לא מושלמת, בגלל המצור שמטילה ישראל על הרצועה ואי השלמת הסכם שיחרור האסירים, מה שמביא לטירפוד השלווה היחסית שזכינו בה. ישראל תמיד משאירה מאחוריה משהו, שאצלנו קוראים לו "המסמר של ג'וחה". יש סיפור על ג'וחה, שמכר למישהו בית, אבל השאיר בו מסמר אחד, שהוא שלו. ואז יום אחד הוא נכנס כדי לתלות על המסמר הזה חליפה, ולמחרת הוא נכנס כדי לקחת את החליפה ויום למחרת כדי לתלות אותה שוב וכך הלאה. ההתנתקות הישראלית היא לא מלאה. ישראל תמיד משאירה מאחוריה משהו שממשיך את הבעיות. ישראל יצאה ממעבר רפיח – אבל השאירה בו מצלמות ואמצעי בקרה, מה שנתפס אצל תושבי הרצועה כמעקב אחרי הנוסעים והשבים. המעבר גם נסגר לעיתים קרובות עקב "התראות בטחוניות" שזה בעצם ניסיון ישראלי למנוע את כניסת מי שאינו נראה לה. כל סגירה כזו של המעבר יוצרת בלבול ותחושה של פגיעה בעצמאות הכללית. במיוחד עכשיו כשישראל מתכוונת לסגור את המעבר בעונת הקיץ, אז חוזרים הפלסטינים שעובדים בחו"ל, ולגרום סבל רב להם ולמשפחותיהם. גם סגירת מעבר כרם שלום, מניעת הדיג בחופי עזה ודברים נוספים גורמים לעזתים להרגיש כאילו הכיבוש עדין נמשך.

ההתנתקות עודדה הרבה אנשים עסקים ומשקיעים פלסטינים וזרים להתחיל בהקמת פרוייקטים חיוניים בתוך הרצועה. זה גרם לאופטימיות רבה, אבל השתלטות הישראלית על הסחר והמעברים ואי היציבות הביטחונית והמדינית הבריחו את המשקיעים וסיכלו את כל הנסיונות להחייאת הכלכלה ברצועה, שכיום יש בה אבטלה של 90 אחוז. לאחר ההתנתקות בלטה תופעת האנרכיה והשימוש בנשק בידי האזרחים. הרשות הפלסטינית לא הצליחה לכפות את החלטתה בנושא, וכל אזרח הרגיש שהוא האחראי על שלומו ובטחונו, בהיעדר חוק. הרבה מאוד חללים נפלו כתוצאה מכך. גם זה חלק מהתסכול של האנשים בתקופה שאחרי ההתנתקות.

כל המגבלות הללו שמטיל הצבא הישראלי במעברים היבשתיים, בים ובאוויר, גרמו לתחושה ששום דבר בעצם לא השתנה. האבטלה בשיאה, יש עוני רב, המשכורות לא שולמו והאסירים לא השתחררו. המסמרים האלה שישראל השאירה גרמו לתסכול רב אצל הפלסטינים, והתסכול הזה בא לידי ביטוי בכל מיני צורות – בשיגור קסאמים, במעשי התאבדות ובחטיפת חייל. הכל כדי לעורר את תשומת לב העולם לכך שישראל יצאה – אבל השאירה את הכיבוש. התעוררות ההתנגדות בעזה וחזרת ההתקפות הישראליות.

עכשיו חזרנו לתחושה כאילו לא רק שיש כיבוש, אלא שהוא הרבה יותר גרוע מאשר בימי נוכחותו של הצבא בתוך עזה. אפילו אם ישראל התנתקה, היא שולטת בהכל מבחוץ, כאילו היא נמצאת בפנים. כשהצבא הישראלי היה בתוך הרצועה, ישראל לפחות היתה מחוייבת לדאוג לתושבים מבחינת השירותים החיוניים, כולל תשלום משכורות לפקידים מסויימים. היום אין משכורות ואף אחד אחראי ולא דואג לנו, אפילו לא לשכת הסעד. החופש שהיה התנפץ, והתחושה היא שהישראלים אף פעם לא רוצים לסיים את הכיבוש ולהגיע ליחסים של שכנות טובה, עם מלוא הזכויות של עצמאות וכבוד כלפי הפלסטינים.


סמי עיסא הוא עיתונאי פלסטיני.