שלומית ברגר, יד בנימין

שנה לגרוש יהודי גוש-קטיף וישראל במלחמה. אני מניחה שרבות עוד ידובר על מחדליה של המלחמה הזו, אלא אם כן ישלוף רה"מ אולמרט את תוכנית יועציו – ההתכנסות - ויבצע גרוש נוסף. אני מניחה שאז אנשי התקשורת יעניקו לו ימי חסד ויעטפו אותו בקופסת אתרוגים מהודרת.

התחושות שלי הן קשות - מצד אחד אנשים נהרגים, הצפון מופגז ותחושת ההזדהות גדולה. מצד שני אני מרגישה שהמלחמה הזו היא לשווא, כאילו בשביל לסמן V שעשינו משהו , שלא יגידו שאנחנו מפקירים את אנשי הצפון. הכאב על כל חייל שנהרג הוא גדול, מין תחושת תסכול וחוסר אונים מתפשטת בי למשמע מספר ההרוגים בכל פעם. הרי צעקנו! אמרנו שיהיה יותר גרוע אם תהיה התנתקות, למה לא הקשיבו לנו?

שנה לגירוש ואני לא אותה שלומית שלפני שנה. חוויתי שנה מאוד מיוחדת - מצד אחד שנה עם קשיים רבים והתמודדות מולם, ומצד שני, חוויתי למידה גדולה על עצמי ועל חיי שאפשרה לי לצמוח.
היום אני גרה ביד-בנימין יחד עם כל קהילת גני-טל. המעבר ל"קראוילה" היה קשה. בבית הארחה עוד תפקדתי, ניסיתי לשמוח להמשיך הלאה. לא להישבר. כשהגעתי לקראוון חטפתי את הבום. זה לא היה הבית, זו לא הפינה החמה. לא הצלחתי לתפקד ובטח שלא לפרוק את הארגזים. כל דבר קטן ארך לי זמן רב והרגשתי כמו סהרורית. כעסתי על כל העולם, בכיתי הרבה ולא הצלחתי לראות את החיובי. אז הבנתי שאני זקוקה לעזרה. ידעתי שאני לא רוצה להיות אדם ממורמר אבל הרגשתי שאני לא מצליחה להתמודד לבד.

שני דברים טובים קרו לי במהלך השנה הזו. האחד, קבוצת תמיכה של נשים מהגוש שהשתתפתי בה בהנחיית פסיכולוגית שחוותה אף היא את הגירוש. בקבוצה שכללה עשרה מפגשים ראיתי שאני לא לבד, נפגשתי עם הכאב, למדתי לכאוב ולא לכעוס, וקיבלתי כלים להתמודד עם הקשיים הרבים שניצבו בפניי. בכל התהליך הארוך הזה חוויתי נסיגות, מה שהצריך ממני עבודה רבה כדי להתקדם הלאה ולא להישאב אחורה. הדבר השני שעזר לי והיה משמעותי מאוד עבורי הוא יום לימודים מיוחד, שהתקיים אחת לשבוע במרכז הרצוג שבעין צורים. שני המפגשים הללו יחד נתנו לי את הכוחות לצמוח.

במקביל לתהליכי הצמיחה שלי החלו לצמוח בתוכי חיים חדשים - מה שעזר לי במיוחד להבין שעם כל הכאב והחורבן החיים ממשיכים - ותחושת שמחה גדולה מילאה אותי. לפני כחודשיים ילדתי את בתי רעות, שמסמלת עבורי התחלה חדשה במקום חדש. את המבנים בגוש החריבו, אך את הרעות והאחווה ששרתה בין תושביו לא ניתן להרוס. אני מרגישה שלכל מקום בו מגיעים תושבי הגוש, הם מביאים איתם את אותה רעות. מי ייתן ובכל עם ישראל על כל פלגיו ומחלוקותיו, תשרה אהבה, אחווה שלום ורעות.

שנה לגרוש ובגני-טל שביד בנימין החלטנו לציין את יום השנה בטקס ובתערוכה המציגים את החיים והחורבן. בתערוכה כל משפחה בחרה לציין את יום השנה בדרך אחרת. יש משפחות שהציגו את מפעל חייהם בגני-טל, יש מי שהציג בניין חורבן, חלק בחרו להראות תהליך שעברו בעקבות הגרוש וכדו'. אני בחרתי להציג את החיים שלי בגני-טל,מיום החתונה שהתקיימה ברחבת בית הכנסת של גני-טל דרך הקמת המשפחה ולידת הילדים ועד למפגש עם החיילים ביום הגרוש – שם ניצב לו סימן שאלה גדול ושחור.

בכלל לא תכננתי לצייר סימן שאלה. בהתחלה חשבתי לבטא את מה שאני מרגישה - לכתוב "לא נשכח", אחר כך רציתי לכתוב "נזכור ונחזור", ואח"כ שורה מתוך שיר העשור של גני-טל שמבטא את תחושותיי כיום: "כי בזכות אמונה נתמודד ונוכל עוד אבנך ונבנית גני-טל" ופתאום יצא לי סימן שאלה גדול ושחור והחלטתי להשאירו בלי שהבנתי יותר מדי את משמעותו. כשאני חושבת על זה עכשיו, אולי בא הוא להמחיש את הבלבול הגדול שקיים בין הרצון לכאוב את כאב החורבן של הגוש לבין הרצון להמשיך קדימה בחיים חדשים ושמחים.