בק טו בייסיקס

הבטא בנד היא להקה שמבקרים אוהבים. לא משנה כמה חיפשתי (לא הרבה), לא הצלחתי למצוא התייחסות אחת שלילית לגבי אלבומיה. מלבד, כמובן, ההתייחסות שלהם עצמם לאלבום הבכורה "the Beta Band", אותו תיארו כ"אלבום הכי רע של 1999", ובהזדמנות אחרת ציינו גם שהוא מוצר חצי אפוי ושהעבודה עליו הציגה להם ממנעמי הגיהנום.

בכלל, לא מדובר בלהקה רגילה במיוחד. למרות השבחים האינסופיים שהורעפו על אסופת שלושת האי.פיז שלהם מ- 1998, ועל אלבום הבכורה שבא אחריה, וחרף העובדה שהם, לקנאתן של 93 אחוזים מלהקות האי הבריטי, זוכים למעגל מסוים של מתעניינים בארצות הברית (וגם חיממו את רדיוהד), עדיין נמצאים ארבעת הסקוטים במעמד אנונימי יחסית. אולי ההסבר לכך הוא חוסר התלהבות מופגן שלהם מכל מה שקשור במסעות יחצנות (ולא שכעת איננו נמצאים במהלכו של אחד). אולי זאת העובדה שהם נטו לשלוח לעיתונים תמונות לא שלהם.

ובכל זאת, ומזל שיש מבקרים בעולם, הגענו לאלבום החדש והנחשב של הבטא בנד, "Hot Shots II". מה אפשר לומר, הוא נחשב בצדק. מדובר בתוצר יותר מיושב של סטיב מייסון וחבריו, שמשוחחים בטריפ-הופ, פולק, היפ-הופ ואינדי, עם הרמוניות של ביץ' בויז, סרבלים של ביסטי בויז, ובטלפון הם בכלל נשמעים כמו בריאן אינו. הוא לא הסכים להאמין לי שזה לא הוא.

עוד חבר שאליו מושווית באופן טריוויאלי הלהקה בהזדמנויות נקרות הוא בק. ובכן, הבטא בנד לא נשמעת כמו בק כפי שהיא מזכירה את מנטליות המה שבא ליד שלו, שמתורגמת לשכבות שכבות של רעשים, צלילים וחצילים. ובאלבום החדש של החבר'ה מאדינבורו, השירים באמת בעלי משקל סגולי יותר גבוה, יעני כבדים, מבעבר. ונרשמת נוכחות נוגה של פסנתר ומלנכנוליה, כמו גם חוש הומור בריא וקריצה, שהיא, כמובן, תמיד טובה, עד שהיא נתקעת.

אפשר לומר שזהו בית ספר לאקטרוניקה, שנדמה כמו דוגמה טובה לכל אלבומי הרוק הנורופניים שיוצאים זה שנתיים (כפטריות אחרי הגשם) ומנסים לנכס גם איזה סאונד אלקטרו-אגבי לאמתחת. בטא בנד - הרבה רגעים קסומים, מאזן מושלם של שירים טובים, וקצת על עסקים. צ'יואו.