צ'י גונג - התעמלות סינית

הקדמה
**************************
למסתובב ברחובות סין במהלך שעות הבוקר, במיוחד בגנים וברחבות ציבוריות שונות, צפוי מחזה נעים ומיוחד. אנשים רבים בגילאים שונים מתעמלים במהלך שעות הבוקר בקבוצות או בבודדים בצורה של התעמלות השונה בתפיסתה מההתעמלות המערבית.

לעתים אנו רואים קבוצה הנעה באיטיות בתנועות רכות וממושכות, לעתים המתעמלים טופחים לעצמם ממושכות באזורים מסוימים, לעתים צועקים בהליכה ולעתים אף עומדים סתם כך, ללא נוע לכאורה, בעיניים עצומות, כשהידיים נוגעות - לא נוגעות בעץ גדול, בסלע או בפרח.

הסינים מתייחסים להתעמלות זו בכובד ראש ובכבוד מעורר קנאה, ולא בכדי. מחקרים רפואיים שונים מוכיחים את יעילותן של שיטות ההתעמלות והתנועה הסיניות הן כטיפול פיזיוטרפואידי ואחר המטפל בהחלמה ממחלות שונות, והן כאמצעי מעורר מערכות חיסוניות טבעיות והמשמש כרפואה מונעת.

התעמלות זו נקראת צ'י גונג


מקור ומהות הצ'י גונג
**************************
צ'י גונג הנה מסורת מורכבת ומגוונת של תרגילים בתחומי הרוח, הלחימה והבריאות מסין. המונח צ'י גונג הנו מונח מודרני, משנות החמישים, המשמש בסין החדשה כשם כולל לקבוצה של למעלה מ 1500 סגנונות שונים ומתועדים של תרגילים שכאלה. לקבוצה זו שמות קדומים יותר, הידועים מהספרות הסינית, והמוזכרים גם היום כגון - טו נה, דאו יין, פנג ג'ונג, ניי גונג ועוד. רוב האזכורים הספרותיים הקדומים מקורם בספרי הפרקטיקה והמסורת הטאואיסטית, שם השתמשו בתרגילים אלו כדרך להשגת האלמוות הפיזי והרוחני.

ממצאים קדומים כגון ציורי הקיר בקברים מלפני 2200 שנה, כמו גם אזכורים ספרותיים מאותה תקופה, מצביעים על סדרות של ריקודים ותרגילים גופניים שנועדו לשפר את הבריאות. הסברה, המתבססת על ממצאים אנתרופולוגיים, בלשניים, ארכיאולוגיים ואחרים, מציעה כי מוצא הצ'י גונג באסכולת ה"וו" של השאמאנים הקדומים, בתקופות הרבה יותר מוקדמות.

ריקודים ותנועות מונוטוניות הכוללות נשימה מבוקרת שימשו בטכסים הללו כדרך להיכנס לטראנס המיוחל ולצור מצב תודעה חדש. ההשערה היא כי רבים מבין הריקודים כללו חיקוי חיות ותנועתם. השערות אלו מתבססות הן על ספרות עבר והן על מחקרים אנתרופולגים עכשווים.

היסטוריונים מעריכים כי שיטות מאוחרות יותר, כגון משחק חמש החיות של חוא טו, הן שילוב של הידע המוקדם של הרפואה הסינית, בעיקר בנושא התיאוריות המוקדמות כגון תיאורית תעלות האנרגיה ושלושת המחממים, יחד עם אלמנטים מהשיטה השאמניסטית, על מנת לצור מערכת תרגילים אישית לטובתו של המתרגל הבודד.

למעשה, התרגול האישי של תרגילים אילו למען הבריאות האישית, מציין את תחילתה של מסורת הצ'י גונג בנפרד מהמסורת השאמאניסטית.

אותה תקופה, בסוף האלף הראשונה לפני הספירה, ראתה מגמה מקבילה במחשבה הסינית. התפתחות בתי המדרש הקונפוציאניים, ויותר מאוחר המסורות הטבעיות שבאסכולות הפילוסופיות השונות, עודדו למעשה את טיפוח העצמי כבסיס לחיים טובים יותר ולתיקון העולם. נוצרה אינטגרציה בין המטרות ולכן גם בין השיטות השונות. מסוף אותה תקופה לערך אנו מוצאים את האזכורים המשולבים הראשונים של הצ'י גונג והזרם הטאואיסטי. לא ברור איך נוצר שילוב "בלעדי" זה, אך מקובל להניח כי שילוב זה נוצר, על רקע הדגש הברור על הטבע והטבעיות שבזרם הטאואיסטי, מגמה המשתלבת בהבנת הבריאות בשיטות הצ'י גונג.

מרכיב חשוב ביותר בשיטות אלו הוא הצ'י, שהוגדר כנשימה, נשימת החיים, כוח החיים או תמצית החיים (עיין מאמר בגיליון זה). המונח המודרני "צ'י גונג" משמעותו מיומנויות (גונג) של הצ'י. התפיסה היא שצ'י הנו חלק ממערך האנרגיה המחזורי הנמצא בטבע ובכל מרכיביו כגון מזג האוויר, פרחים, הרים, נהרות, עמקים, חיות, אדם ועוד.

תפיסת היקום כאורגניזם חי בעל מחזור אנרגיה "עצמאי" הנה, קרוב לוודאי, התפתחות של התפיסה הדתית-אנמיסטית הסינית הקדומה, הרואה בכל תופעה טבעית כוח חיים המשפיע והניתן למניפולציה. לפי תפיסה זו, זרימת הצ'י הנה בעלת מרכיב חיצוני מחד, המתבטא בתופעות דרמתיות וברורות כגון מזג האוויר, ומרכיב פנימי מאידך, המתבטא בתופעות יותר סמויות כגון באווירה שמשרה מקום מסוים. עם התפתחות תיאורית תעלות האנרגיה ברפואה הסינית, אפשר היה לראות שילוב ושרידים של תפיסה זו בשמות הגיאוגרפים שונים שנתנו לחלקי הגוף כגון הרי קון לון, ים הדם, מעבר הרוח, שדה האלקסיר וכד'.

כשם שבטבע זרימת אנרגיה הרמונית ומחזורית פירושה מערכת המתפקדת היטב, כך גם ברפואה הסינית זרימה טובה וחופשית של הצ'י בגוף פירושה בריאות, ואילו חסימה בזרימה גורמת לעודף ולמחסור באברים שונים.

כל התפיסות לעיל אוחדו תחת המסגרת של תיאוריית הין-יאנג, שתי האנרגיות הקוטביות הראשוניות המשלימות זו את זו. שוב, בעוד שביחס נכון האדם נהנה מבריאות, בחוסר איזון בין השניים האדם יסבול מחולי. תרגילי הצ'י גונג מאגדים את התפיסות הללו בצורה של תרגול גופני, תוך ניסיון להביא להרמוניה של הין והיאנג בגוף, לשמר את הצ'י, ולגרום לצ'י לזרום בצורה חופשית בגוף.

זוהי עובדה היסטורית, כי המסורת האלכימאית הטאואיסטית תרמה רבות לצ'י גונג ולהתפתחותו. מאחר ובמסורות הסיניות המוקדמות לא הייתה קיימת תפיסה של גלגול נשמות והמשך הקיום לאחר המוות, תפיסת המוות כדבר סופני חיזקה את הרצון והמאמצים למצוא דרכים לאריכות ימים.

רק בתפיסה מאוחרת יותר נתפס האדם כמזיגה של "נשמות" הין והיאנג (החון והפו HUN, PO). במהלך החיים, נשמות אלו פועלות יחד בגוף האדם ואילו במוות הן נפרדות. בעוד נשמת היין, החון, תועה זמן קצר לאחר המוות ומתפוגגת באדמה, נשמת היאנג, הפו, שהיא הנשמה הרוחנית מבין השתיים, עולה לשמיים במטרה להישאר או להתפוגג ולהפוך לחלק מ"המקור הראשוני".

האלכימאים אשר בתחילה חיפשו במוצהר דרכים לדחות את המוות וסוף הקיום, עברו לנסות ולגלות דרכים לשמר ולאחד את נשמות היאנג. הרדיפה אחר חיי נצח הוחלפה בדרך שבה מודעות הפרט תישמר ולא תתפוגג, גם בזמן המוות. התפיס