הקדמה (מאת העורך)
*******************
טאי צ'י, כחלק מאורח חיינו, הנו דבר חי ומשתנה. המורה משתנה עם השנים, התלמידים שונים מהמורה, החברה משתנה ולכל אלו השפעה ישירה ומורגשת על צורת התרגול והתנועה. השינויים הטבעיים הללו מובילים לשתי תופעות נפוצות. מחד, מגוון עצום של סגנונות ודרכי לימוד, עד כי האמרה הסינית "המורה הוא הסגנון" מובנת עד לזרא. מאידך תמיד קיימת שאיפה ללמוד ולתרגל את "הדבר האמיתי", שכלל לא ברור אם קיים.
בעולם הטאי צ'י מוכרים כיום, לבד מהסגנונות הגדולים (צ'ן, יאנג, וו, וו, סון האו) גם סגנונות נפוצים פחות (לי, פו, שו וכד') וכן סגנונות משולבים רבים. מכל סגנון מוכרות תבניות שונות הנקראות בשמות שונים - התבנית הגדולה, המקורית, המהירה, הקטנה, התחרותית ועוד. עושר זה של שיטות תרגול יכול לבלבל את המתרגל ואף את המורה. אחת מהשיטות להבין את המגוון מבלי לאבד את הסגנון שבו מתאמנים כרוך בבחינה היסטורית של התפתחות הסגנונות. אני מאמין כי על ידי לימוד השוואתי של תנוחות וטכניקות שונות ניתן להעמיק בהבנת השיטה בה אנו מתאמנים.
דרכים נוספות שניתן להשתמש בהן להבנת הדומה והשונה בסגנונות השונים, כרוכות בהבנת ההקשרים של הכתובים הקלאסיים למעשה, בהשוואת הקשרים לחימתיים שונים של התנועה, ובדגשים השונים בתרגול. בכל הדרכים הללו אנו עומדים, לטפל בגיליונות הבאים של מגזין זה.
באופן שאולי נראה שרירותי, אנו מתחילים את הדיון ההשוואתי במבט ההיסטורי על התפתחות הטאי צ'י צ'ואן.
המקורות לכתיבת מאמר זה הם שונים, באיכותם ההיסטורית ובאמת אותה הם מנסים לתאר. בעיקר התבססתי על מקורות של שלושה היסטוריונים של אומנויות הלחימה שמאוזנים בגישתם : טאנג גה וו (TANG GE WU) מבייג'ינג; גו ליו שנג (GU LIU SHENG) משנחאי ומייקל א. ד'מרקו מארה"ב.
השמות הסינים מובאים בתעתיק Pin Yin המקובל בסין העממית, ובתעתיק עברי ככל שניתן.
מבוא (מייקל א. ד'מרקו)
**********************
ההיסטוריה, לפי התפיסה הסינית, אינה תהליך ליניארי של התפתחות האדם. להפך, התפיסה הסינית רואה את העבר כתור הזהב של ההישגים האנושיים, ואולי את העתיד גם כן, אך ההווה תמיד מתואר כעידן הבינוניות והשקיעה. אפילו קונפוציוס, החכם הסיני הנערץ ביותר בכל הזמנים, שחי לפני כ 2500 שנה, מדגיש שהוא אינו אלא חוליה בשלשלת הידע וכי הקדמונים עלו עליו בכל. הסינים מאמינים כי כל הדברים הטובים היו נחלת הקדמונים ונעלמו עם השנים. גם אומנויות הלחימה אינם יוצאות מן הכלל ואומני העבר מתוארים תמיד כבעלי יכולות מופלגות בכל התחומים,
תפיסה זו, יחד עם מודעות היסטוריוגרפית מאד מפותחת (הסינים כותבים היסטוריה ברציפות מזה 2200 שנה), מציבה קושי בניסיון אובייקטיבי לרדת לעומקם של מקורות הטאי צ'י צ'ואן. אפילו כיום, עם התפתחות הידע והפתיחות היחסית, בתי ספר רבים לטאי צ'י צ'ואן אינם ברורים לחלוטין בקשר למוצאם ברמה של דור ושניים לאחור, כל שכן לגבי האבות המייסדים.
השאיפה הסינית המוטבעת לאוטנטיות ולשושלת יוחסין מפוארת עברה אף היא למערב, כחלק מתרבות הטאי-צ'י. זו הסיבה העיקרית, לדעתי, לנסות ולהבהיר קצת את שושלת היוחסין המרכזית של הטאי צ'י. הניסיון מלמדני כי הידע ההיסטורי יכול לעזור גם לתלמידי טאי צ'י צ'ואן שנפגשים עם בתי ספר אחרים ומעונינים להבין את הרקע ההיסטורי להבדלים בגישות ובשיטה.
התיאוריות על ההתפתחות הקדומה
******************************
אחת התיאוריות גורסת כי הטאי צ'י צ'ואן התפתח במהלך המאה השישית לספירה, בדרום סין, בפרובינציה ג'יאנגסו (Jiangsu). תיאוריה נוספת גורסת כי מקור הטאי צ'י צ'ואן הוא בצפון סין, בתקופת המחצית הראשונה של שושלת טאנג (Tang), במאה השביעית. שתי התיאוריות מתבססות על ספרות שמקורה עמום ושפירושה אינו חד משמעי. העובדה שלטאי צ'י צ'ואן אין אזכור בספרות מאוחרת, עד להגיעו לכפר של משפחת צ'ן, במאה ה - 16 , מערערת לדעת החוקרים את אמינות המקורות הקדמוניים, מה גם שפירושם, כאמור, אינו חד משמעי.
אין ספק כי בסין הקיסרית העתיקה התפתחו בתי ספר רבים לקונג פו, אך ספק הוא אם אותה שיטה הנקראת טאי צ'י והמוזכרת במקורות הקדומים, אם אכן היא שיטת לחימה, קשורה בקשר ישיר לטאי צ'י צ'ואן העכשווי. מאחר ובסין ישנה נטייה לכבד אומנות ועיסוק רק אם מקור הידע משויך לעבר הרחוק, לדעת היסטוריונים עכשוויים, ההקשרים הנ"ל הנם היסטוריוגרפים בלבד.
התיאוריה על צ'אנג סן פנג כממציא השיטה
***************************************
רבים ממורי הטאי צ'י צ'ואן כיום רואים בג'אנג סן פנג (Zhang San Feng) בממציא השיטה וכמעצבה. לפי המסורת, ג'אנג סן פנג היה טאואיסט מתבודד על ההר וו-דנג בפרובינצית הביי. ג'אנג סן פנג נחשב לאלכימאי בולט ולאדם בעל קונג פו מהמדרגה הראשונה. רוב הרשומות מתארות את ג'אנג סן פנג כאדם גבוה במיוחד, מזוקן ובעל עיניים גדולות במיוחד. ברשומות מתוארים ניסים שעשה ג'אנג סן פנג כגון רכיבה על עגור, הימצאות במקומות שונים בעת ובעונה אחת ואף חזרה לחיים לאחר מותו המשוער בסוף המאה ה 14. ג'אנג סן פנג חי חיים ממושכים להפליא לפי האזכורים במקורות היסטוריים שהחלו במאה השתים עשרה.
כתוצאה מפרסומו בקרב האוכלוסייה המקומית, שלחו שלושה קיסרים שונים שליחים אחריו למצאו ולבקשו לבא לארמון, לשווא. למרות שלא נמצא ולא נראה לעולם, הונצח ג'אנג סן פנג ונכנס לפנתאון האלים בשנת 1459, בתחילת שושלת מינג, וכיום מוקדש אולם ל"בן האלמוות ג'אנג סן פנג" במקדש הענן הלבן של הכת הטאואיסטית צ'ואן ג'ן במערב בייג'ינג. (מינוי קיסרי "בירוקרטי" לאלים ולבני אל-מוות מקובל בסין והוא אחד מגילויי הדת העממית וקשריה לשלטון).
רוב הרשומות החיצוניות, שינן קיסריות, מגמתיות במטרה להוסיף הילה, דתית למחצה, לג'אנג סן פנג האלוהי. ישנה אף כת טאואיסטית-עממית בסין, הנפוצה בעיקר בסצ'ואן, הסוגדת לרוחו של ג'אנג סן פנג ומעלה אותה באוב. חשוב לציין, עם זאת, כי באף אחת מהביוגרפיות, הקיסר
התפתחות והשתנות הטאי צ'י צ'ואן
30.7.2001 / 13:02