אומנויות לחימה פנימיות וחיצוניות

הקדמה
--------
רבות נאמר ונכתב על ההבדל שבין אומנויות הלחימה הפנימיות ואומנויות הלחימה החיצוניות. לא אגזים אם אומר, כי ישנו וויכוח תמידי על מה מגדיר למעשה אומנות לחימה כפנימית או כחיצונית. רוב האנשים משייכים את אומנויות הלחימה הפנימיות ל"צ'י", לרכות, לתרגילי בריאות, בעוד שלאומנויות הלחימה החיצוניות משויכות תכונות כגון כוח, נוקשות, לחימה וכד'.

אפשר להתחיל את הדיון בשאלת הצ'י (אנרגיה פנימית, לפי התרגום המקובל). מאד פופולרי בימינו לדבר על כך שאומנויות הלחימה הפנימיות הינן שיטות שונות לטיפוח הצ'י, בעוד שאומנויות הלחימה החיצוניות מטפחות כוח פיזי. נקודה זו מעלה מספר שאלות, שהראשונה שבהן היא מהו צ'י ? ולאחר שהגדרנו לעצמנו בצורה מספקת את המונח החמקמק הזה, השאלה הבאה תהא: מה לצ'י ולאומנויות לחימה? ובסוף, בצורה בלתי נמנעת, אנו חוזרים אל השאלה מדוע אומנויות לחימה פנימיות מטפחות צ'י בצורה מסוימת ואילו אומנויות לחימה חיצוניות לא.

הבעיה העיקרית היא, שהן אומנויות הלחימה הפנימיות והן החיצוניות מדברות ומאזכרות טיפוח צ'י. מעבר לכך, חמקמקותו של המונח "צ'י" גורמת לכך שישנם מורים, מסוגים שונים שלא אומנויות לחימה, חלקם גדולים ומכובדים, שכלל אינם מאזכרים צ'י או, יותר מכך, אינם מאמינים בקיומו.

לפיכך, שאלת הצ'י הופכת לשאלה שכמעט ואינה ברת דיון ואין לנו אלא לחפש את ההבדל בתחומים אחרים.

הבה נניח בצד את הדיון בשאלת הצ'י ונעבור לדיון בקווי הדמיון והשוני שבין שלושת אומנויות הלחימה הפנימיות הקלאסיות: טאי-צ'י, שינג-אי ובה-גווה מחד, ואומנויות הלחימה החיצונית הקלאסית, שאולין, מאידך. מאחר והדיון צריך להתבסס על נקודות ברורות, נתייחס לשלוש נקודות: תנועת ומבנה הגוף, מצב התודעה והיישומים.

מטרת הדיון תהיה להראות שההבדל האמיתי אינו ברכות/קושי בצ'י/כוח או בהשלכות הבריאותיות של האומנות. ההבדל האמיתי הנראה לעין יהיה בתנועת הגוף, במצב התודעה, בתפיסת הקרב ובדרך ששלושת אלמנטים אלו מיושמים במצבי קרב, אמיתי או תרגול.

אך לפני שנפתח בדיון, מילה על ההקשרים הבריאותיים ואומנויות הלחימה הפנימיות.


המיתוס הבריאותי של אומנויות הלחימה הפנימיות
-------------------------------------------
אומנויות הלחימה הפנימיות הקלאסיות (טאי-צ'י, שינג-אי ובה-גווה) שילבו בשיטה טכניקות, שמקורן טאואיסטי, הכוללות טכניקות נשימה, טכניקות מדיטציה וידע רפואי. טכניקות אילו שולבו בשיטה בכדי לבנות יכולת חיצונית וכוח פנימי, במטרה לשפר את אומנות הלחימה ונקראו ניי גונג (או צ'י גונג). למרות שהתוצאה היא שיטה המשפרת את הבריאות בצורה ניכרת ויעילה, הרי זוהי רק תוצאת לוואי של השילוב ולא מטרתו. המטרה העיקרית של אומנויות הלחימה הינה, כמתחייב מהשם, לחימה.

במשך מאות ואלפי שנים התפתח בסין מגוון עצום של שיטות טיפוליות ורפואיות אשר, ברוב המקרים, עדיפות על אומנויות הלחימה. ברוב המקרים שיטות אלו מגיעות למטרתן (בריאות) בצורה מהירה ופשוטה יותר, ללא האימונים, המפרכים לעתים, שהלוחמים חייבים לעבור.

זאת ועוד, מאחר ואומנויות הלחימה מעונינות לשמור את הגוף יציב ובהתאמה לתפיסת הלחימה, הושמטו חלקים חשובים מהשיטה הרפואית. ברוב הגרסאות של הטאי-צ'י-צ'י-גונג, לדוגמא, הגוף לא ממש מבצע את כל מגוון הפיתולים המתיחות וההתפתלויות שיש בשיטות הצ'י גונג הרגילות.

עובדה נוספת, הידועה פחות לתלמידי השיטות הפנימיות, היא השילוב ההדוק שעשו נזירי מנזר שאולין, ה"אוניברסיטה" לאומנויות הלחימה בסין במשך למעלה מ1500- שנה, בין לחימה ובין תרגילי ניי-גונג.

לסיכום, אם כן, לאומנויות הלחימה (למעשה גם לאומנויות החיצוניות) ישנו תוצר נלווה של שיפור בבריאות, אך הן אינן שיטות לשיפור הבריאות.


מבנה ותנועת הגוף - מבט כללי
----------------------------
ההבדל הברור ביותר שבין אומנויות הלחימה הפנימיות והחיצוניות קיים בדרך שבה יוצרים ומשתמשים בכוח או ב ג?'ינג (כוח מתועל, כוח בווקטור). ברמה הבסיסית, ההבדל הברור ביותר נמצא השימוש בכוח כולל, באנרגיה כוללת של הגוף באומנויות הלחימה הפנימיות. כוח זה נקרא גם כוח של כל הגוף או בסינית ג'אנג ג'ינג או ג'אנג טי ג'ינג.

הכוונה במונח זה היא לתנועת הגוף, במבנה מתואם ונכון, עם טונוס השרירים האחיד והנכון, כיחידה אחת. טונוס השרירים לתנועת הגוף כיחידה אחת הנו טונוס אחיד, הן ברמה של כל שריר ושריר לאורך זמן, והן במבט הכולל של כל הגוף (לדוגמא השאיפה לרגיעה בכל הגוף בזמן תרגול הטאי צ'י). מקור העוצמה במצבים אלו הוא מכל חלקי הגוף כאחד, וכל סוגי הג'ינג (כוח מתועל) השונים מקורם בעבודה של כל הגוף כיחידה אחת.

למרות שגם באומנויות הלחימה החיצוניות ישנם ביטויים של תנועת הגוף כיחידה אחת על העוצמה המשתמעת ממנה, הרי בדרך כלל לא מדגישים ולא מתרגלים נקודה זו כבאומנויות הלחימה הפנימיות. אומנויות לחימה חיצוניות משתמשות בראש ובראשונה בכוח הנובע מחלקי גוף מחוזקים - גייה בו ג'ינג, וזו אחד מהסיבות העיקריות לחלוקה פנימי/חיצוני. תרגולים טיפוסיים של אומנויות הלחימה החיצוניות כוללים תרגול הקשחת שרירים ואברים מסוימים על ידי שכיבות סמיכה על האגרופים ברמה ראשונית, ותרגול אגרוף הברזל ודומיו ברמה מתקדמת. זהו תרגול שמתייחס לחלק מסוים בגוף (במקום אל כל הגוף) כאל כלי הנשק שאתו נלחמים.

שינג אי צ'ואן, בה גווה ג'אנג וטאי צ'י מתבססים ומדגישים את העבודה עם כל הגוף כיחידה אחת, ולכן נחשבים לאומנויות לחימה פנימיות. עם זאת, מאחר ולכל סגנון ישנו דגש ייחודי על הביטויים השונים של כוח "הגוף המלא", הם נחשבים לסגנונות שונים.


שינג אי צ'ואן
---------------
באמנות השינג אי ניתן לראות את עקרונות התנועה ב"גוף מלא" בצורה הטובה ביותר, מאחר והשינג אי מציג את התנועה ברמת היעילות הבסיסית המופשטת ביותר.

השינג אי המסורתי, הכולל חמש תנועות בלבד, מתבסס על תרגול עמידות סטטיות, כמו גם תנועות פתיחה וסגירה. התנוחות הסטטיות, הנקראות גם