מיומנויות לחימה והוראתן

דיונים עכשוויים אודות אומנויות לחימה, מתבססים יותר ויותר על המציאות ועל עובדות קיימות. סיפורים הנלחשים אודות יכולות מסתוריות בלתי נתפסות, סגנונות סודיים העליונים על הכל, "הסגנון האמיתי" שאין שני לו, או כל עובדה לא מבוססת אחרת, נתפסים כיום כבדיה תמימה, פרי דמיון. למרות זאת, עדיין קשה להקיף את מכלול הידע העצום של אומנויות הלחימה. כתוצאה מכך, ידע בסיסי הופך להתאמה ולפירוש של כל אסכולה ואסכולה, דבר המעצים את הסבך הנגלה לתלמיד המחפש את דרכו. גם בתוך תחומי הידע "האמיתיים", קשה לראות את המשותף ולהסיק מסקנות בדבר השורשים המשותפים של האספקטים השונים.

במוקדם או במאוחר, התלמיד או התלמידה ישאלו את עצמם שאלות מסוימות. שאלות אלו תתייחסנה לחומר הנלמד מתוך מטרה לבור את המוץ ולהגיע לעיקר. התלמידים יבקשו לדעת מה מתוך כל החומר שלמדו יוביל אותם הלאה, להתקדמות אמיתית ומלאה באומנויות הלחימה. זאת בניגוד לחומר שיסודו בהונאה, ב"טריקים" טכניים פשוטים, או בניסיונות שיווקיים למשוך קהל תמים ולהרוויח את כספו. התלמידים יבקשו את התשובה - בהתבסס על ניתוח מדויק ומעמיק של החומר אותו הם למדו.

כהערת ביניים לפני שנמשיך, ברצוני להבהיר כי איני מחלק את עולם אומנויות הלחימה ל"מזרחיות" מול "מערביות". גם לא מקובלת עלי החלוקה ל"עתיק/מסורתי" מול "חדש/אקלקטי", או לחילופין ל"חיצוני" מול "פנימי". למרות שאני אכן רואה את ההבדלים שבין ההגדרות לעיל, ישנו תחום שחשוב לי ביותר ולפיו אני מתייחס לאומנויות הלחימה. אני מחלק את תרגול אומנויות הלחימה ל"חובבני" מול "מקצועני". בתחום המקצועני אני כולל את האהבה והתשוקה הכנה שתלמיד אמיתי חולק עם מורו. זו הסיבה שנושא הכתבה אינו מוגבל לאומנות זו או אחרת.

כשהתחלתי ללמד ולאמן, הדבר הראשון שנאלצתי להתמודד עמו היה חוסר המוכנות הפיזית של רוב ציבור התלמידים. איני מתייחס לכוח, למסת שרירים או למהירות שחסרה אולי לתלמידים הצעירים, כוונתי היא ליכולת התנועה המוגבלת, שבאה לידי ביטוי בגמישות פיזית בלתי מספקת מחד, ובקואורדינציה (גמישות מחשבתית) לקויה ביותר מאידך. ניתן להבחין בחסר חמור זה בצורה הברורה ביותר בשיעורי אומנויות הלחימה המזרחיות. עבורי כמורה, היה זה מחזה מכאיב לראות את ניסיונותיהם המגושמים של התלמידים לעקוב אחר הגוף המזרחי, כפי שהוא מתבטא בוושו או בקארטה. איני עוסק כאן בניסיון לרדת לקושי העצום הכרוך בלמידה (הבדלים באורח חיים או הוראה גרועה...), או לפרט את הדרך הטובה להורות טכניקה ותנועה חדשה. אני רק מציין נקודה.

במצבי קרב אמיתיים, כאשר אין שליטה - על הזירה, על הסגנון, על הקצב - המיומנות של מציאת דרך לפרוץ החוצה למרות המגבלות היא מיומנות מכרעת. היכולת להתמודד בהצלחה עם תנועות שאיננו מורגלים בהן או עם טכניקות זרות, היא, לכל הפחות, שווה ליכולת שלנו להוציא אל הפועל טכניקות מוכרות ומוצלחות מתוך הארסנל שלנו. כיצד ניתן למצוא את הדרך ללמד גמישות, קפיציות, לוליינות ומיומנויות תנועה אחרות - ברמה ובהקשר הכולל ביותר?

ברוב המקרים, הוראת אומנויות לחימה סובלת מעודף אינפורמציה בכל מה שנוגע לטכניקות, הנלמדות בכמויות עצומות "לכל מצב שלא יבוא" כביכול. הוראה כזו תכלול תבניות או קאטות ארוכות ומרובות, אשר ברוב המקרים יחזקו את יכולות שרירי המתאמן, בבחינת "גודל הסטייק שעל הצלחת" ולא איכותו. אמני לחימה עם יכולות לחימה החורגות מתחום ה"שרירים" יהיו על פי רוב אם מתאבקים (יכולת אקרובטית מתקדמת), אם מתאגרפים (קפיציות והקשבה לקצב היריב), או אם אנשים שהתאמנו מול סוגים שונים של אומנויות (ניסיון בהתאמה למצבים דינמיים שונים).

מהי, אם כן, הדרך לפתור בעיה זו? כדאי לגוון ולשנות את מבנה הכיתה והשיעור. כלול בשיעורך תרגילי אקרובטיקה בסיסיים, גמישות, משחקים (מגע ואחרים, בזוגות ובקבוצות), קפיצות מבוקרות ובתוך חודשים ספורים השינוי ביכולות התלמידים יכה אותך בתדהמה.

ברמה המקצועית יותר, ברצוני לציין כי אומנויות הלחימה נכללות (בצדק או לא) בתחום הרחב יותר של "אומנויות התנועה" או, לחילופין, בספורט. לצערי הרב, בכל תחומי התנועה, ההבדל בין המדריך לחניך הוא לרוב ברמת המיומנות של ביצוע תרגיל/טכניקה הלקוחים מהשיטה. המורה האמיתי יתאפיין ביכולתו לבצע כל תנועה. לא רק תנועות הלקוחות מהמקצוע "שעליו הוא מופקד" אלא, ואולי במיוחד, תנועות חדשות מדיסיפלינות תנועה אחרות. רוב האנשים מעדיפים להישאר באותה מסגרת של תנועות כל חייהם, העדפה שהולכת ומתחזקת עם הגיל. למעשה, לכל אדם ולכול מורה, אפילו למאסטר הגדול, יש את התנועה והטכניקה שלו.

עתה אדון בנושא הטכניקה בלחימה. נושא עם בעייתיות משלו, כמובן. כפי שברור לכל מי שמנתח את תנועות הקארטה וסגנונות הוושו הנלמדות היום, הרוב המוחלט של ה"טכניקות" (לא ברור לי איך לקרוא לטכניקה שאינה מתורגלת בתרגול לחימתי) לא ממש קשורות או ישימות במצבי קרב. יכול להיות שזוהי הסיבה שיש לנו, לאחרונה, מעין פריחה של "סגנונות קרביים" המשלבים מספר רב מאד של טכניקות מאסכולות שונות "לכל מצב שלא יהיה". הטכניקות יכולות להיות מסובכות ביותר וכוללות מגוון בריחים מתקדמים, חניקות, מצבים בהם האצבעות נשלחות לעיניים, לגרון ולמפשעה וגולת הכותרת של רוב הסגנונות - נקודות ה"מוות" או נקודות לחיצה.

תלמיד מתחיל הלומד אחד מסגנונות אלו, יכול לחשוב לעצמו "וואו, כל חיי ידעתי רק לתת בעיטה ל.. ואגרוף למקלעת השמש (מפתח הלב ז.פ.). אבל כאן ...". הטכניקות אכן יפות, לעתים אף מדהימות, אלא שיש לזכור דבר אחד - במצבים קריטיים הלחץ הפסיכולוגי העצום משול ממש למפולת שלגים, ואין זמן לחשיבה או להרהור. למרות שמוחנו תופש את התנועה ואנו מסוגלים לשחזר אותה, מפולת השלגים לא תאפשר לו לעשות זאת. הדבר היחידי שנשאר לנו במצבים עירומים אלו הוא הניסיון שהצטבר וההרגלים התנועתיים שהפכו לחלק בלתי נפרד מאתנו - גם בתת מודע. איך, אם כן, ניתן לצבור ניסיון ולתרגל בצורה מעשית שתהפוך לחלק מהתת מודע שלנו, טכניקה כמ