מרווין, סטיבי, ויטני ובובי

קנייתה של קופסת דיסקים חגיגית, המסכמת את פועלו של אמן, היא תמיד עסקה גלריה
שניגשים אליה בהיסוס מסוים. זאת הרי הדרך הבטוחה לחברת התקליטים לסחוט
מאתנו הרבה מאוד כסף. במקום למכור דיסק אחד, הן מוכרות קופסה במחיר
של ארבעה או חמישה דיסקים. הקופסה גם שוברת את הקונצפציה של האלבומים
המוכרים: במקום לשמוע את האמן במתכונת המקורית שאליה התכוון - יחידה
מוסיקלית אחת של 35 עד 70 דקות - מאזינים לבליל של הקלטות, חשובות יותר
וחשובות פחות, שלעתים מסודרות כרונולוגית, לעתים מובאות בניסיון להראות
התפתחות אמנותית ולפעמים נשמעות כאילו מחשב ערך אותן יחדיו באופן מקרי.
לא פעם אין לאוסף החדש שום ערך כשלעצמו. החברה לא טורחת לשבץ קטעים
נדירים שיש בהם עניין וכל מה שקיבלנו הוא אוסף שירים שכבר נמצא ברובו
ברשותנו, הפעם - עטוף בקופסה מהודרת.
אבל לקופסה יש גם יתרונות, כמובן. לא תמיד אפשר להשיג את כל ההקלטות
של אמן - חלקן מצויות רק על גבי תקליטים ישנים, חלקן אזלו כליל מהשוק,
ואחרות לא מצדיקות את המאמץ. קופסאות ראויות, שהחברה השקיעה בהן עבודה
אמיתית, מצליחות לשלב בין ההישגים הגדולים של היוצר לבין קטעים נדירים,
שקודם לכן לא הופצו או היו קשים להשגה.
בארצות הברית הפורמט מקובל בעיקר לצורך מתנות חגיגיות, במיוחד בחג המולד
(שלקראתו יוצאות החברות בכל שנה במתקפה של קופסאות חדשות). כמה אנשים
בסוף שומעים את הקופסאות שקנו או קיבלו? לא הרבה, כנראה. לא לכולם יש
סבלנות להאזין באופן שיטתי לאלבומים שנמשכים ארבע או חמש שעות, אבל
הם לפחות נראים מרשימים מאוד כשהם מונחים על השולחן בסלון. בישראל,
לרוב, הקופסאות אינן פופולריות. מחירן הגבוה מאוד מרתיע אפילו יותר
מהמחירים השערורייתיים של דיסקים בודדים (הלא מזויפים), המופצים כאן.
לעתים נדמה שהצרכנים היחידים כמעט של הקופסאות הם מבקרי המוסיקה, שבלאו
הכי מקבלים אותן חינם.
בשנים האחרונות תופסת המוסיקה השחורה לדורותיה חלק ניכר משוק קופסאות
הדיסקים. זה קורה בעיקר משום שלסגנונות השחורים הישנים - ג'ז, בלוז,
סול, ריתם-אנד-בלוז - יש קהל גדול יחסית של חסידים פנאטים (לבנים, ברובם)
שמוכנים להוציא הרבה מאוד כסף על תחביבם. אין כמעט אמן שחור ותיק, נחשב
או נחשב פחות, שלא הוציא קופסה כזאת בעשור האחרון. חלקן, כמו "סטאר
טיים", שמנסה לסכם בארבעה דיסקים את פועלו של ג'יימס בראון, או "אלוף
המשקל הכבד", המתעדת את ההקלטות המלאות של ג'ון קולטריין בחברת אטלנטיק,
מומלצות ביותר. אחרות נשמעות כמו עוד תכסיס שיווקי. ארבע קופסאות שהופצו
כאן מאז תחילת השנה, של ארבעה מהיוצרים השחורים הבולטים בעשורים האחרונים
- מרווין גיי, סטיווי וונדר, בוב מארלי וויטני יוסטון - ראויות לשבח
ומייצגות בעיקר את הפסגות האמנותיות של האנשים שמאחוריהן.
דמותו של מרווין גיי, שנולד ב-1939 ונרצח בידי אביו ב-1984, מתנשאת
עדיין כמעט מעל כל המוסיקה השחורה שמוקלטת כיום בארצות הברית. גיי היה
יוצר ענק, ו"המאסטר", הקופסה בת ארבעת הדיסקים שמתעדת את הקלטותיו כרונולוגית,
רק מחזקת את הרושם הזה. הקופסה מנציחה את 23 השנים שבהן הקליט, עד מותו
- ומביאה את התפתחותו מזמר דו-וופ מתחיל לאחד האמנים הבולטים של חברת
מוטאון בסוף שנות ה-60 וליוצר חדשני ואקסצנטרי בשנות ה-70. את רוב שנותיו
עשה גיי במוטאון, פס הייצור ללהיטי סול, חברת האר-אנד-בי הקטנה והמושלמת
שהקים בארי גורדי בדטרויט ב-1959. רק בשנותיו האחרונות עבר גיי להקליט
בחברת סי-בי-אס.
"המאסטר" מציגה את גיי כפי שהיה - מחברם של עשרות שירי אהבה יפהפיים,
אבל גם אדם מיוסר, רדוף בידי האובססיות המיניות שלו. דווקא הקטעים הפוליטיים
והחברתיים שלו (בעיקר מ"@What's Going On" \ המופתי מ-71'( אינם
נשמעים היום כחלק המרכזי של יצירתו. ההתמחות של גיי היא בעצמו - מי
עוד יכול היה להקליט אלבום פיתוי מדהים כמו "@Let's Get it On" \ ואחרי
כמה שנים את "@Here ,My Dear", \ תקליט המתאר בפירוט קטלני את גירושיו
מאשתו, אנה גורדי (אחותו של בארי). הקופסה יפה להפליא ומביאה כמה קטעים
מעניינים שלא פורסמו בעבר. יש לה רק חיסרון אחד: מעט מדי שירים
מ"@Let's Get It On", \ שגם אם היה מובא כאן במלואו לא היתה בכך משום
הגזמה. מה שעולה בבירור מ"המאסטר" הוא החוב העצום שכל זמר אר-אנד-בי
שמקליט היום חב לגיי. חלקם, אגב, ביטאו את החוב הזה בתקליט מחווה כושל
שיצא לאור לפני כשנה.
סטיווי וונדר היה, לצד גיי, האמן הבולט ביותר של מוטאון לאורך השנים.
שלא כגיי, הוא שמר נאמנות למוטאון וממשיך להקליט בה עד היום. הקריירה
של וונדר החלה במקביל לגיי, אף שהיה צעיר ממנו ב-11 שנים. גורדי התלהב
ממנו כבר כשהיה ילד. הכישרון והעובדה שהוא עיוור דחקו את מוטאון לשווק
את סטיוולנד מוריס כ"סטיווי וונדר הקטן, גאון הסול בן ה-12", בניסיון
לציירו כממשיך דרכו של זמר הסול הראשון שהוכתר כגאון, ריי צ'ארלס.
הקופסה "בסופה של מאה" מביאה את מיטב יצירתו של וונדר מ-62' ועד היום.
כמו גיי, גם הרקורד של וונדר מלווה בטעויות והחמצות לא קטנות. עברו
כמה שנים עד שוונדר הצעיר גיבש לו צליל משלו ועד אז הוא ייצר לא מעט
שירים בינוניים. יתרונה של הקופסה הוא בפירוט הנרחב של התקופה הגדולה
של וונדר - האלבומים המזהירים שהוציא לאורך שנות ה-70. הכל, כמעט, כאן:
מ"אמונה טפלה" המהפנט מ-72' דרך "יום הולדת שמח" הנפלא מ-76' )שנכתב
כמחווה למרטין לותר קינג) ועד "סיר דיוק", ההצדעה המרגשת לענק הג'ז
דיוק אלינגטון מ-80'. לפני ואחרי הקליט וונדר גם לא מעט שמאלץ כמובן.
ב"נאמנות גבוהה", ספרו של ניק הורנבי שעובד באחרונה לסרט המוקרן כעת
בישראל, מנהלים המוכרים המתנשאים בחנות התקליטים דיון בשאלה אם אדם
שאוהב את "צילצלתי רק כדי לומר אני אוהב אותך" של וונדר הוא בהכרח אישיות
נחותה. עורכי "בסופה של מאה" בחרו, בתבונה רבה, להפחית את מינון הקטעים
מסוג זה.
הקריירה של בוב מארלי החלה כמעט במקביל לקריירות של וו