קמלוט - בית הג'ז בארץ

לכאורה מתרחשים עתה שני אירועים שאין שום קשר ביניהם: בהרצליה מועדון גלריה
קמלוט פותח סניף חדש. בירושלים מבוטלת הופעת "ספייר" בפסטיבל ישראל
ברגע האחרון, ומוחקת את הג'ז כליל מלוח המופעים. למעשה, יש קשר הדוק
בין השניים, כמו הקשר בין סימפטום של מחלה לאופן הטיפול בה.
תחילה, העובדות: מועדון קמלוט ברחוב שלום עליכם בתל אביב החל לפעול
לפני כחמש שנים בתחום הג'ז, והקפיץ את הסצינה ממצב של משק סגור למשק
עם תחרות. וכמו בכל מציאות כלכלית, פיצוח המונופול הביא לשיפור מצבו
של הצרכן, קרי, חובב הג'ז. וכתוצאה מהכפלת ההיצע גדל גם הביקוש. לא
זו בלבד שחובבי ג'ז, שלא גילו עניין בהיצע של השוק בימים שלפני קמלוט,
קיבלו גירויים והצעות חדשות; הגדלת נפח הפעילות, ובהתאם הרחבת היקפי
הפרסום, תוכניות הרדיו וכיוצא באלה, הביאו את הג'ז לידיעת קהל חדש.
הג'ז בקמלוט התחיל כסדרה מתחרה לזו שערך דני גוטפריד - ערב נושא ואירוח
נגן מחו"ל, שאליו מצטרפים נגנים ישראלים. מסדרה אחת נוצרו שתיים, כתף
אל כתף, קמלוט אירגנו מופעים במוזיאון תל אביב וגוטפריד עבר למשכן לאמנויות,
עם אותה קונצפציה, עם פנייה לאותו קהל ובאותו מקום. אלא שלקמלוט היה
יתרון חשוב - המועדון. בעוד שלסדרה של גוטפריד הגיעו הנגנים לשתי הופעות
בלבד, קמלוט הציע גם שבוע של הופעות במועדון, בשעה מאוחרת, באווירה
לא פורמלית, שמתאימה יותר לחוויית הג'ז.
הבעיה היחידה היתה תנאיו הפיסיים של המועדון. קמלוט בתל אביב הוא מקום
קטן וצפוף מאוד, וכאשר המקום מלא (כפי שקרה לעתים קרובות), הוא נהיה
דחוס ומחניק ומקשה על האזנה למוסיקה. מבחינה כלכלית, קהל קטן פירושו
הכנסות קטנות. הכנסות קטנות פירושן אמנים פחות טובים, או לחלופין, הרכבים
חלקיים. אז נכון שזאת היתה התפישה - אורח מחו"ל בליווי של נגנים ישראלים
- אבל המגבלות האמנותיות של שיתוף הפעולה האד-הוקי הזה היו ברורות ומיצו
עצמן מהר למדי. כדי להתקדם היה דרוש שינוי.
שינוי כזה נעשה עכשיו, עם פתיחת קמלוט הרצליה (ברחוב מדינת היהודים
85(. המועדון מעוצב בסגנון ניו-יורקי (סוגיה שולית בהקשר המוסיקלי,
אם כי משפיעה באופן מהותי על האווירה במקום), וממרתף המכיל כמאה אנשים
בצפיפות הוא נהפך לחלל שמכיל 250 איש בנוחות. השיפור בתנאים הפיסיים,
שפוטנציאלית יביא גידול חד בהכנסות, מאפשר לעשות את הצעד החשוב באמת
- לשפר את מצב המוסיקה.
אמני ג'ז מהשורה הראשונה יפקדו בקרוב את המועדון בהרצליה, בתדירות של
אחת לשבועיים בממוצע. הנה שמות - בתחילת יוני בא לשבוע הופעות הסקסופוניסט
קני גארט, כוכב בינלאומי. ביולי - הגיטריסט אל דמיולה, עם ההרכב "סינפוניה";
טריו של המתופף הגדול רוי היינס, עם ג'ון פטיטוצ'י (בס) ודנילו פרז
(פסנתר); הרכב של הבסיסט הישראלי המצליח אבישי כהן, שמנגן בהרכבו של
צ'יק קוריאה; החצוצרן טרנס בלנשארד עם הרכב משלו; טריו של הפסנתרן סיירוס
צ'סטנט. בהמשך השנה צפויים הרכבים מעולים נוספים. כלומר, לא זו בלבד
שיש כאן היצע מרשים של כוכבים, אלא שהם יגיעו באופן שוטף, לאורך כל
השנה: זה כבר לא פסטיבל, לא אירוע מיוחד ולא סדרה למנויים. זו פשוט
שגרה של מועדון ג'ז אירופי, וברמה גבוהה.
קמלוט הכין את התשתית הזאת בדייקנות ובסבלנות. בניגוד להרפתקאות ג'ז
קצרות, מעין עוויתות ג'ז שתקפו יזמים נלהבים, ללא שום קשר למציאות,
קמלוט בנה את עצמה, ואת הקהל שלה ביסודיות ובעקביות. כשהפיקו קונצרטים
גדולים, כמו הופעתם של ברנפורד מרסליס וג'ושוע רדמן, או של שלישיית
פט מתיני בהיכל התרבות, היה ברור שהם בשלים להגדלת נפח הפעילות. כעת,
כשהם מנתבים הופעות בין שני המועדונים, ומשלבים בין סוגי מוסיקה שונים
(ישראלית, אלקטרונית, ג'ז, בלוז), נדמה כי הצליחו לבסס שגרת פעילות
בהיקף שמאפשר אספקת חמצן נחוצה לריצת המרתון המייגעת של הקיום השוטף.
במובן זה הם עושים מה שמעטים יודעים לעשות כאן - מייצרים יציבות והמשכיות.
נדמה כי לפתיחת המועדון החדש בהרצליה תהיה השפעה על כל הסצינה. ראשית,
על סדרות הג'ז. בשנה הבאה יציע מוזיאון תל אביב סדרה שבחלקה לפחות הרכבים
מלאים, ולא שיתופי פעולה מזדמנים. למשל, חמישיית הכנרית רג'ינה קרטר,
שהופעתה חנכה את הפעילות הבינלאומית של המועדון. עם נגנים ישראלים,
טובים ככל שיהיו, לא היתה קרטר יכולה להגיע לדיוק, למורכבות ולמיצוי
האמירה הסגנונית, שנעה במיומנות זריזה ומורכבת ממסורת ניו אורלינס לניחוח
קובני, מהסווינג המסורתי לטאץ' הפיוז'ני, שאליה הגיעה עם הרכב נגנים
שעובד אתה באופן קבוע. היצע כזה יהיה אטרקטיווי יותר משל הסדרה במשכן
לאמנויות, אלא אם כן תמצא גם היא דרך להביא הרכבים מלאים מחו"ל.
אפקט קמלוט לא יפסח גם על הפסטיבלים. את מיכה לבינסון, המנהל האמנותי
של פסטיבל ישראל, אי אפשר להאשים בחוסר הבנה או בחוסר אהבה לג'ז. הוא
הביא בזמנו לפסטיבל הרכבים מעניינים - ג'ון זורן ו"מצדה", צ'רלי היידן
והקוורטט ווסט, "ויינה ארט אורקסטרה" במחווה לקוקטו, פרויקט מאהלר של
יורי קיין - אלא שנדמה כי אינו מקבל גיבוי תקציבי הולם, שיאפשר לו לבנות
רצף קוהרנטי ומתמשך. הביטול של "ספייר" ברגע האחרון, והעובדה שלא נמצא
לה תחליף הולם בתחום הג'ז, מעיד על חוסר תכנון לטווח ארוך ועל הזנחה.
אלא שאם לפני כמה שנים היה צריך את פסטיבל ישראל כדי להביא לארץ, שלא
במסגרת פסטביל הג'ז בים האדום, הרכבים בסדר גודל של "ספייר", היום כבר
לא צריך אותו. כאשר אמרגן כמו זאב אייזיק מביא את הקווינטט של הרבי
הנקוק, וכאשר קמלוט מביאים את קני גארט, ניצבת לפני פסטיבל ישראל ברירה
- להביא
"מועדון קמלוט: היצע שוטף של כוכבים
הרכבים שאמרגנים פרטיים לא יכולים להביא, אם משום שהם יקרים מדי או
משום שהם אמנותיים מדי, או לוותר על התחום. אף אחד אינו צריך פסטיבל
לאומי בתחפושת של אמרגן בינוני.
גם פסטיבל הג'ז באילת חייב להתמודד ברצינות עם המראה שמציב מולו קמלוט
החדש. המדיניות שלו צריכה לתת תשובה הולמת לשאלה מדוע לטרוח