"הגיל לא קובע"

חשבתן שלכן קשה למצוא אהבה? חכו עד שתגיעו לגיל .70 חינוך שמרני,
חברה מקדשת נעורים ותאוריות מדעיות שוביניסטיות הם רק המחסומים
הראשונים שנשים זקנות צריכות לחצות כדי לפייס את הליבידו שלהן. גם
כשהן כבר מעיזות לדבר על זה, אין מי שישמע

אשה קפצה לבקר את בנה וכלתה וראתה שכלתה עירומה. אמרה כלתה: "אני מחכה
לבעלי שיחזור הביתה". אבל למה את עירומה, שאלה החמות. "זו שמלת האהבה

שלי", ענתה הכלה, "ואני רוצה שתלכי עכשיו, לפני שבעלי חוזר". החמות
הסתקרנה והחליטה לנסות את זה עם בעלה. כאשר הגיע בעלה של החמות הביתה
וראה אותה עירומה, שאל אותה:
"מה את עושה?" ענתה: "זו שמלת
האהבה שלי". "צריך לגהץ אותה",
ענה.
את הבדיחה הזו, שהתפרסמה
באינטרנט, סיפרה מרים ברנר,
עובדת סוציאלית המתמחה בטיפול
מיני, בכנס שהתקיים בחודש שעבר
תחת הכותרת "תשוקה וזיקנה,
אינטימיות ומיניות של נשים
בגיל השלישי". הכנס שאורגן על
ידי "אשה לאשה", מרכז לשינוי
חברתי בחיפה, היה הראשון בארץ
תחת נושא זה. "רוב הנשים
הזקנות מדוכאות מינית", אומרת
ברנר, "וכל זה נובע מהחינוך שאנחנו הנשים מקבלות".
היא נזכרת בהרצאה שנתנה בבית אבות, לנשים בנות 80 פלוס. "ההנהלה לא
בדקה איתי קודם לכן על מה אדבר, וכשהתחלתי לדבר על נושא המיניות, את
רוב הנשים זה בכלל לא עניין. אשה אחת קמה בתחילת ההרצאה ואמרה לאחראי
שהיא מבקשת להפסיק את ההרצאה כי זה לא מכובד. אז שיניתי את הנושא
ודיברתי על המיניות של הנכדים שלהן. כשנגמרה ההרצאה ויצאתי מהאולם,
היתה אשה אחת שהסתתרה מאחורי איזה כיסא ונופפה לי לשלום תוך שהיא
מחייכת במבוכה".

"החלטנו לקיים את הכנס הזה כי זה נושא שלא מדברים עליו", מספרת ארנה
מרי-אש, רכזת פרויקט בריאות נשים בזיקנה ב"אשה לאשה". "הרבה יותר קל
לנו לדבר על מחלות ועל מניעת מחלות כאשר אנו מדברים על גיל זיקנה.
הרי בחברה שלנו מין מיועד רק לצעירים וחתיכים עם כושר גופני גבוה. זה
משתקף היטב בפרסומות של 'קליניקה און' ושל ויאגרה. באמצעות הכנס הזה
שמיועד לציבור העוסקות במקצועות הבריאות רצינו ליצור לגיטימציה, לומר
לנשים בגיל השלישי שמין הוא אפשרי, מותר, רצוי, טוב לבריאות וטוב
ליחסי אנוש. כשאנחנו מדברות על מין אנחנו לא תמיד מתכוונות לחדירה,
אלא למגע, אינטימיות, ליטוף, חיבוק. דברים כמו מסז' וחיבוק אפשר לקבל
גם מחברות.

"עשינו סדנה לנשים בגילאים שונים, שנקראה 'ידידותית לנרתיק'", היא
ממשיכה. "היתה המון מבוכה בהתחלה והקשישות לא כל כך רצו להשתתף
בהתחלה. הטאבו על נשים בכלל ונשים זקנות בפרט גרם להן להיבהל. כל אחת
מצאה בתחילה סיבה למה לא להיפתח. התחלנו בסדנה חווייתית. פיזרנו בחדר
בדים, נוצה וציפי משי, ביקשנו מהן שיתחלקו לזוגות ושילטפו אשה את
רעותה בעזרת פיסת הבד או הנוצה. זה מאוד עזר להן להיפתח ומזה כבר
התחיל להיווצר הדיון. כשאמא שלי, שהיא בת ,69 שמעה על הכנס שאני
מארגנת, היא אמרה לי 'אני לא רוצה לשמוע על זה, תעזבי אותי מזה'. אבל
בסוף היא בכל זאת באה. הנושא משך אותה".

ברנר צברה הרבה שעות במרפאות לטיפול מיני בבתי חולים וראתה מקרוב את
עומק הבושה. "רוב האוכלוסייה שפנתה היתה של גברים מעל גיל 50 ובקושי
היו פניות של נשים. כל פעם שגבר פנה אלי ביקשתי שהוא יזמין לטיפול גם
את בת הזוג שלו, ולרוב הזוגות זו היתה הפעם הראשונה שהם דיברו על חיי
המין שלהם בפתיחות. אני זוכרת אשה אחת שסיפרה לי שהיא סובלת מכאבים
במהלך קיום יחסי מין עם בעלה. היא סיפרה לי שלא פנתה עם הבעיה הזו
לאף רופא כי היא התביישה להודות שגם בגיל שלה, 60 פלוס, היא ממשיכה
לקיים יחסי מין ורוצה ליהנות מהם. היא העדיפה לשמור על זה בסוד. היא
פחדה שהרופא יסתכל עליה בתימהון. אותה אשה לא הצליחה לבטא את המלה
'דגדגן', קראה לזה 'שם'. אחרי
כמה שיחות איתה התברר לי שבעלה
נוגע בצורה חזקה בדגדגן ושזה
כבר קורה 45 שנים.

"דוגמה אחרת היתה של גבר שפנה
אלי אחרי שהשתילו לו קוצב לב.
הוא סיפר לי שכל פעם שהוא
ואשתו מקיימים יחסי מין, הוא
מאבד את הזיקפה מיד עם החדירה.
משיחה עם האשה התברר לי שבזמן
קיום יחסי מין, כאשר הבעל
מעליה, היא שמה את אוזנה על
הלב שלו ואז כשקצב פעימות הלב

מתגבר, היא דוחפת אותו מעליה. ברור שלא היתה לה סיבה רפואית לעשות את
זה, הבעיה היתה תקשורת ביניהם. הם לא דיברו על זה ביניהם אפילו פעם
אחת".

ההתעלמות והעלבון

ג'ודי שוטן, ,76 פסיכותרפיסטית ומומחית לטיפול מיני, ערכה במסגרת
הכנס סדנה בנושא "מיניות לא מינית כאלטרנטיווה לנשים זקנות", יחד עם
שושנה הירש, מטפלת בתנועה. "יחד עם שושנה ניסיתי להעביר בסדנה את
הגישה שלי שאסור לחשוב על מין במובן הצר של יחסי מין עם בן או בת
זוג", היא אומרת. "מיניות זה חלק מהפנימיות של כל אשה מאז שהיא נולדת
וזה כולל רגשות, מחשבות, יחסים עם אנשים, פנטזיות. הבעיה היא שהרבה
נשים מעל גיל 65 חיות לבד וסובלות מבדידות. אלה שחיות במוסד גם
סובלות מניתוק נורא. דיברתי גם על עצמי בסדנא, על כך שגם אני מרגישה
לעתים קרובות מצוקה כתוצאה מחוסר במגע. אין לי אפילו נכדים שגרים
לידי, כלב או חתול שאוכל ללטף.

"ביקשנו מהנשים בסדנה להסתובב בחדר, לקולה של מוסיקה ברקע, ולנגוע אחת
בשנייה. מזה התפתח מאוחר יותר דיון ומה שעלה מאוד חזק זה נושא דימוי
הגוף, איך לנשים בגילי יש קושי עם הגוף המשתנה שלהן ועל הסלידה שנשים
בגילי מרגישות כלפי גופן. התגובות היו יחסית פתוחות, אך על אוננות לא
העזנו לדבר, פחדנו מהתגובה. דיברתי איתן על פנטזיות, על כך שכל אחת
יכולה לנגוע בעצמה באמצעות זיכרונות, נוסטלגיה. התגובה הכללית היתה:
'אנחנו לא מעיזות לעשות את זה'".

עד שנת 1975 היתה שוטן פסיכותרפיסטית, אבל נסעה לברקלי, קליפורניה,
כדי ללמוד על טכניקות טיפול באי תפקוד מיני. "היו הרבה פציינטים
שהגיעו אלי עם בעיות בתפק