וינטון מרסליס

איך מסבירים לקהל הרחב מהי מוסיקה? הביקוש למוצר הזה גדול, אך הספקתו היא מוסיקה קלאסית
משימה חמקמקה: קיימות שיטות מגוונות להוראת נגינה והוראת שירה, תיאוריה
ותולדות המוסיקה, אך אין שיטה בדוקה להנחלת הבנה מוסיקלית באמצעות האזנה.
בתולדות הטלוויזיה זכור לאונרד ברנשטיין כמייסד הקונצרט המוסבר, וכבר הוא
הבין ש"האזנה מודרכת" היא יותר סטנד-אפ קומדי מאשר שיעור מסודר. ידוע שאת
מרכיבי המוסיקה אי אפשר להנחיל בהרצאה קצרה ולכן השטחיות הכרחית - ומוטב
שתוסווה בשואו סוחף.
חצוצרן הג'אז ווינטון מרסאליס הפנים היטב את העיקרון הזה, ולכן הסדרה
המוסברת שלו היא יותר הצגה מהרצאה, וככזו היא מוצלחת. הוא מסתבך אמנם
במלכודת ההיבטים הקונקרטיים של המוסיקה כמו ריתמוס (בפרק הראשון) או
תזמור, מה שגורם ליצירות המושמעות להיתפס כדוגמאות שממחישות את ההסברים
ותו לא, אבל מתבל הכל בהמון צבע, רעש ו"אקשן". הסדרה מיועדת למעשה
לילדים, ומכאן תמיהה על שעת השידור הלא-מתאימה שנבחרה לה.
מי שהתיוג "חצוצרן ג'אז" מעורר אצלו אסוציאציות למיילס דייוויס כדאי
שיזנח אותן במהירות. מרסאליס, ילד-טוב-אמריקה שזכה בפרס פוליצר לפני
שלושה שבועות, רחוק מאוד מקודמו בעל פני הפסל והאנרגיות המתפרצות:
מרסאליס קליל, יודע להשוות את המוסיקה לכדורסל ולסנדוויץ עם נקניק
ומלפפון חמוץ, מפטפט ברהיטות ומנצח ברישול אלגנטי על ה"ביג באנד"
המהוקצעת שלו. דווקא ההרכב הקלאסי שמשתתף בתוכנית, תזמורת הנוער של
פסטיבל טאנגלווד (ובמיוחד מנצחה סייג'י אוזאווה), מספקת את התחושה
שמוסיקה היא חוויה שאינה ניתנת להסבר