רוי הרגרוב

אחרי הג'אז הפטפטני, הנרקיסיסטי, המוחצן והווירטואוזי של ג'יימס קארטר,
שפתח את חלק הג'אז בפסטיבל ישראל, הגיע לירושלים רוי הרגרוב והראה את
כוחו של ג'אז ישיר, כן, לא מתחכם אך לא פחות וירטואוזי. אם קארטר שם את
עצמו במרכז, ומרוב אהבה עצמית נסחף לקטעי סולו חסרי גבולות, הרי שהרגרוב
הוא נגן ששומר כל הזמן על פרופורציות ועל טעם טוב. בניגוד לקארטר, הרגרוב
זוכר כל הזמן שהוא מנגן בהרכב עם עוד נגנים. וזה לא שלמישהו יש ספק לרגע
מי הוא הכוכב, אבל הקפדה על השלם, ומן הסתם גם לא מעט נדיבות אנושית,
מביאות את הרגרוב להעניק במה מכובדת גם לשאר הנגנים.
שתי תכונות בולטות לטעמי אצל הרגרוב - ראשית, הצליל המצוין שבחצוצרה,
שיש בו גם ברק תזזיתי בנוסח עידן הסווינג וגם דקות מלטפת, שיוצרים צליל
מלא חם ורך. שנית, חדוות נגינה אמיתית, נלהבת ומלהיבה. בדור של הנגנים
הצעירים כיום התלהבות ראשונית כזאת הופכת למצרך נדיר למדי.
הרגרוב וחברי הקווינטט שלו הם מייצגים נאמנים של רוח הג'אז הצעיר של
שנות התשעים - אלגנטיים, "קולים", בעלי טכניקה מזהירה, שליטה בחומר, יחס
אוהד למסורת ואמירה אישית. אם היתה חולשה בנגינת ההרכב היא נבעה מהעדר
מסוים של העזה והרפתקנות. אבל בסך הכל בכוס הג'אז שמציע הרגרוב החלק המלא
עובר בהרבה את החצי.
הפתעה נעימה במופע סיפק הסקסופוניסט הישראלי ממוצא אמריקאי וולטר
בלנדינג, שהצטרף לחמישיית הרגרוב למספר קטעים וניגן כשווה בין שווים.