רוחות מתלהטות בפסטיבל הצגות ביפן

במלחמה בלסנון נותנת אותותיה גם בעולם התרבות, וככל שהמערכה נמשכת, פסטיבלים ברחבי העולם זוכים למפגשים בינלאומיים טעונים יותר ויותר. אחרי שלל תקריות בפסטיבלי קולנוע ברחבי העולם, שורת ביטולים של מוזיקאים מחו"ל שהיו אמורים להופיע בארץ והרבה הצהרות פוליטיות של אמנים אירופים וישראלים, מגיע גם תור התאטרון.

אולם, דומה כי שם הדברים מאוזנים יותר. בפסטיבל הצגות הילדים קיג'ימונה באוקינאווה, יפן, אותו מארגן ארגון אסיטז' הבינלאומי, הוקדשה תכנית מיוחדת (שהיוותה את מוקד העניין של הפסטיבל) דווקא להצגות מישראל. ארבע הפקות ישראליות השתתפו בו, בזמן שמכל מדינה אחרת נבחרה רק הצגה אחת.

השתתפו בו גם נציגים מסוריה, ירדן ומצרים. נציגת לבנון ביטלה את הגעתה בגלל אי-תפקודם של שדות התעופה בארצה, וגם הנציגה הפלסטינית ביטלה הגעתה מסיבות טכניות.

את ישראל ייצגו בפסטיבל שלוש הצגות של תאטרון אורנה פורת, ועוד הצגה אחת עצמאית של חנוך רעים ויואב בר לב. התכנית הישראלית הודגשה בתכנייה בצבע שונה, וכאמור, המארגנים היפנים שמו אותן במרכז תשומת הלב.

במסגרת הפסטיבל היה אמור להתקיים סימפוזיון בנושא הצגות ילדים במזרח התיכון המשופע קונפליקטים, בהשתתפות נציגי ישראל ומדינות ערב הגובלות בה. סימפוזיון שהפך במהרה לדיון פוליטי סוער וטעון, בו שיחק חלק חשוב גם מכתב זועןם הנשלח על ידי הנציגה הלבנונית.

עם זאת, נציגי ישראל בפסטיבל דיווחו על קבלת פנים חמה ואוהדת ישראל על ידי ההפקה היפנית, שעל אף הסלמת האירועים בשבועיים האחרונים, וזעם רב מצד נציגים ערבים לא ביטלו, או צמצמו את חלקה של ישראל בפסטיבל. אולמות ההצגות הישראליות היו מלאים.

ביום שלישי, 8 באוגוסט, חזרו נציגי ישראל בפסטיבל לארץ, לאחר שהות של עשרה ימים ביפן.

חנוך רעים, מנהל תאטרון "מראה" בקריית שמונה, שימש כנציג ישראל בסימפוזיון הרב לאומי, בו השתתפו בסך הכל 15 נציגים מ-15 מדינות.

הוא סיפר לוואלה! תרבות על המפגש הטעון: "הטענה הכללית שם הייתה כי ישראל תוקפנית, וכי יחד עם ארצות הברית היא זוממת להתשלט על המזרח התיכון. הנציגים הערבים הציגו את זה כאילו זו עובדה" והוסיף: "מיד הבנתי שאין לי בכלל עם מי להתווכח".

כאמור, נידאל אשכר, הנציגה הלבנונית שהגעתה בוטלה, שיגרה אל הסימפוזיון מכתב, אותו ביקשה שיקריאו במליאה. רעים ביקש להקריא בעצמו את המכתב, שהתפרש על פני שלושה עמודים גדושי טינה לישראל. "עשיתי את זה בהשראת הצגה שראיתי פעם ברוסיה, בה חיילים רוסים הקריאו מכתבים של חיילים גרמניים, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. האפקט היה עצום." אמר רעים, והקריא מעותק המכתב שנשאר בידיו:

"רציתי לדבר על חשיבות התאטרון בשמירה על השלום, אבל שום שלום לא נשמר. אחרי שמביטים על הטבח האחרון בקנא, על הדרך בה שחטו הישראלים 54 בני אדם, 37 מתוכם ילדים (הנתונים במקור), אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת לזוז, ובטח שלא לנסוע... הנחתי מוקדם מדי שהגרוע ביותר מאחורינו".

"פשעי המלחמה של מדינת ישראל בעבר ובהווה טיפחה בלב העם הלבנוני תקווה סיזיפית, תקווה המביאה אותם לבנות מחדש את בתיהם מבלי לפתח אשליות של המשכיות".

"למה כל ההרס וההרג? למה השנאה הזו ללבנון ואנשיה? למה ילדים הם המטרה? למה אנחנו מקבלים אישה לבושה היטב שמגיעה אלינו מארצות הברית כדי להודיע עם חיוך רעיל והרסני בהיא מצטערת, אהל העם הלבנוני יצטרך למות עוד כמה שבועות לפני הפסקת האש".

הקראתו של רעים, מנהל תאטרון מקריית שמונה, את מכתבה של אשכר, מנהלת תאטרון מביירות, חידדה את עוצמות הסבל משני צידי הגבול, אך סערת הרוחות לא שקטה.

"הנציג הסורי סרב ללחוץ את ידי" מספר רעים, ומבהיר: "אבל זה מובן לגמרי. היו שם עיתונאים, והוא היה לוקח על עצמו סיכון עצום אם היה עושה את זה".

"הוא אמר לי: אני אלחץ את ידך כשאתה תחזיר לי את מה שלקחת ממני. אני עניתי לו: עדנאן, אני, חנוך לא לקחתי לך דבר."

מאוחר יותר המנחה היפנית מצאה לנכון להזכיר בפורום רחב את התקרית, כמדגישה את הבעיתיות של אי-לחיצת היד באירוע שמטרתו שיתוף פעולה.

"בסופו של דבר לחצתי את ידה של הנציגה הירדנית, וביקשתי שתלחץ את ידו של עדנאן. היא הסכימה, וכך העברנו לחיצות ידיים דרכה", מספר רעים, שנסע לפסטיבל עם בין היתר גם עם ישראל גוריון, שכיכב בהצגה "ליצן החצר" של תאטרון אורנה פורת.

"עם זאת, מעולם לא זכינו לכזה יחס ובכזו אדיבות בשום פסטיבל בעולם. האולמות היו מלאים, הזמינו אותנו להשתחוות שבע ושמונה פעמים".