פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ברירת מחדל

      התקשורת,הצבא והממשלה תופסים את המדינה על פי מיתוסים מיושנים. ניר ברעם מבהיר למה המלחמה אינה הכרחית

      אנשים

      בליל יום רביעי כאשר הזדחלה הבשורה המרה אל סלוני הבתים של הישראלים, דומה היה שאי אפשר לומד עוד דבר על המלחמה. את 15 חיילי המילואים שנהרגו אסור לראות כקבוצה. כולנו חייבים לקרוא שוב ושוב את המסגרות השחורות בעיתונים, להביט בתמונות קרוביהם, ילדה, ואב ואישה, ללמוד על חלומותיהם - אחד התקבל לבצלאל, אחד רצה לטייל בדרום אמריקה, אחד אהב מוזיקה. בעודנו מולעטים בגודש של מושגים מכלילים כמו "עורף", "קולקטיב", "החברה הישראלית", מושגים שמטבעם שוחקים את הפרט, מצרפים גוף לגוף, פנים לפנים, שם לשם, אנחנו נוטים להתנכר למובן מאליו, לטשטש מרצון את ההכרה שכל אדם הוא מלאות, שכל חייל שסובב עכשיו בין כפרי לבנון הוא בעל זכות לחיים, שמותו מעוות את חייהם של מעגל שלם של אנשים שהקיפו אותו.

      רק אחרי שאנחנו נושמים עמוק ומשתהים ליד משהו - תכונה, חלום, מבע עיניים - של אחד מהנופלים, אפשר לשוב ולדבר על המלחמה. הרי המלחמה הזו תעבור, ובדיוק כמו מלחמות אחרות יעלו ספקות רבים באשר לנחיצותה במתכונת הזו, ובעוד חודשיים חלק גדול מהעדר שזועק קריאות קרב בעיניים מדממות יירגע ויגבש עמדה חדשה - זה קרה לחלק גדול מהציבור במלחמת לבנון הראשונה - אבל עבור המתים וקרוביהם יהיה מאוחר מדי. ולכן צריך עכשיו כל יום, כל רגע, לחוש שמדובר בגורל של בני אדם שלמים, לחוש את האימה והפחד של קרוביהם, וההכרה הזו חייבת ללוות כל דיבור והחלטה על המלחמה.

      דבר זיכרון

      כמו בכל מלחמה התקשורת מגויסת, אין דבר להוסיף בעניין. זו התקשורת, זו מדינת הלאום, זה העולם. מומלץ לזכור את התנהלות התקשורת הישראלית במלחמת לבנון ומלחמת עיראק. בחודשים הראשונים למלחמת לבנון הריעה התקשורת לאותם "גיבורים" - שרון, בגין, הרמטכ"ל - שלאחר מכן חיסלה באכזריות כמו נפטרה מפסולת בשולי הרחוב. התקשורת תיעבה אותם כל-כך, ורצתה לסלקם רחוק מהעין בין השאר, כיוון שהיא היתה הראשונה שהסתממה מהבליהם, התפעמה מגבורתם, נשבתה בקסמי "המזימות הבין-לאומיות" של אריק שרון. התקשורת תמיד עובדת באופן הזה - חוגגת עם המצליחים ועורפת את גולגולות הנכשלים, תמיד בצד הנכון, עם רוב הציבור, לעתים נדירות תתנכל ל"רוח העם".
      מעניין שפרשן שנכשל בחיזוי העתיד, שהטעה את הציבור, שהאמין בכזבים, אף פעם לא ייטול את האחריות ויאמר: אחרי הכישלון הזה אינני ראוי להיות פרשן.

      גם במלחמת לבנון הראשונה היו סופרים ואינטלקטואלים שהתנגדו לרעיון, וגם הם נתפסו בעיני העדר המתלהם כשונאי ישראל. כעבור שנה חלק גדול מהציבור קיבל את עמדתם. כעבור חמש שנים רוב הציבור הבין שמלחמת לבנון היתה הרפתקה מופקרת ומיותרת. איך יכול להיות שעיתונאי כמו אמנון דנקנר (שכבר מזמן התגייס לשירות התעמולה הממשלתית) הבין משהו ששרון, רפול, בגין ועשרות אנשי צבא שברשותם כל המודיעין שבעולם לא הבינו? כיוון שבעזרת הגיון אפשר לפעמים להבין דברים שמיליון מדינאים ואנשי צבא שטופי קונספציות, מוגבלים בהבנתם, בורים בהיסטוריה, אינם מבינים.

      המסקנה ברורה: לו ההתנגדות למלחמת לבנון בחודשים הראשונים היתה חריפה יותר , מאות בני אדם שנקברו שם היו מסתובבים עכשיו ברחובותינו.

      במלחמת עיראק הריעה התקשורת הישראלית להישגי הצבא האמריקני. היו כמה מפקפקים שחזו שדמוקרטיה ליברלית מערבית לא תקום במדינה שאין לה מסורת כזו והיא מחולקת בין קבוצות - בעיקר שיעים וסונים - ששום משטר לא יקשור ביניהן. כן, היו אנשים - דווקא לא משורות הצבא - מזרחנים, אינטלקטואלים, סופרים, שחזו כי מדיניותו של בוש תוביל למלחמת אזרחים עקובה מדם, אכזרית, שתערער את כל היציבות במזרח התיכון. אמרו לנו - יערי ושות' - שאנחנו לא מבינים, לא פטריוטים. הנה הפרשן כסוף השיער לענייני ערבים, שמכיר כל סמטה בעיראק, לא הזהיר את הציבור הישראלי מפני הכאוס הקרב, והעדיף להריע לצבא האמריקני. איך זה נגמר? איפה היתה ההפגנה הגדולה ביותר בעולם הערבי בעד חיזבאללה? איפה נטושה מלחמת אזרחים אכזרית? איפה חוגגים עכשיו ארגונים כמו "אל קעידה" שמשנתם הפומבית מקדמת בששון מצב של כאוס בכל מדינה ערבית?

      המסקנה ברורה: ההתלהמות היא מהשטן. ואף אחד - לא יערי, לא ראש אמ"ן ולא בוש - אינו מפענח את המציאות טוב יותר מאזרח קשוב וערני. וכשאין מחאה המתים נערמים. לפעמים ללא סיבה מספיק טובה.

      מלחמה על המיתוס

      הדור שמנהל את המלחמה מפענח את המציאות על-פי מלחמות 48, 67, 73, בכל אחת מהמלחמות ההן ישראל ניצבה מול איום קיומי. למרבה הפלא הדור הזה - לא כולו, הכוונה לזרם המרכזי שבו - לא השתחרר משתי תפיסות: האחת, שישראל ניצבת תמיד מול איום קיומי, השנייה, שישראל היא מדינה קטנה מוקפת אויבים שרוצים להשמידה. התפיסה הזו, שבני הדור ההוא אינם יכולים להשתחרר מעריצותה, היא מעין מבנה על שמארגן את המציאות.

      החיזבאללה מתגרה בישראל, וראוי לתהות: מדוע התגובה הישראלית נטולת פרופורציות, כה מבוהלת וחפוזה? כיוון שחובה להראות לחיזבאללה ולעולם הערבי שאנחנו לא קטנים וחלשים. אבל החיזבאללה הרי מבקש בדיוק את ההפך: להראות לעולם הערבי שאנחנו לא מעצמה כה חזקה כמו שנדמה לו. ושוב אנחנו נקלעים לקרב גרילה חסר תוחלת ומעניקים לחיזבאללה את הניצחון הקטן שקיווה לו.

      מדוע זה קורה? כי אנשים ששטופים בתחושה הקשה שאם לא נלחם בכל העוצמה עוד רגע נעלם, לא יכולים אחרת. מדוע אנחנו פועלים בימים האלה כנגד עצמנו? פוגעים בחברה הלבנונית החילונית, אף-על-פי שאנו מבינים היטב שעלולות להיות כאן תוצאות הרסניות על-פי המודל העיראקי? מדוע אנחנו הורגים אזרחים ויוצרים מאות אלפי פליטים ביודענו שזה הדלק הטוב ביותר לטרור האסלאמי, הרבה יותר מהנשק של איראן? הרי לכל ילד שהרגנו יש חבר שירצה לנקום את נקמתו, ולכל בית שהרסנו יש דיירים שכבר אין להם דבר להפסיד. מנין נובע הטמטום הזה? מהעובדה שדור שתופס את המציאות ב-2006 על - פי כלים משנת 1967, לא מגיב להתגרות הקטנה של החיזבאללה, אלא לכל שרשרת המלחמות שעיצבו את עולמו, לאתוס הקורבן היהודי, לאיום קיומי שאיננו, למלחמה על בית שכבר מזמן עומד יציב ואיתן. לו שמע זר את נאומו של אולמרט בימים הראשונים ללחימה, היה משוכנע שמדובר כאן במלחמת גוג ומגוג שסופה לא נראה באופק, ולא בקרב נקודתי בין ארגון טרור וצבא חזק שנועד להסתיים בתוצאה מעורפלת שבה כל צד יחוש שהשיג קצת ממטרותיו.

      מדוע, למשל, אדם כמו נחמיה שטרסלר, לא איש שמאל ידוע לשמצה, התנגד למלחמה הזו מראשיתה? כיוון ששטרסלר הוא טיפוס חף מתפיסה מיתית ( אולמרט, נתניהו), חף מתחושת צדק היסטורית (עוז ויהושע) מקורבנות יללנית, דוד נגד גוליית ושאר אגדות (פרס, קניוק), שטרסלר הכלכלן הקר ניתח את הסיטואציה לאור העובדות: ישראל יכולה רק להפסיד מהמלחמה הזו, בעיקר את כושר ההרתעה, כל דבר שניתן להשיג בעוד חודש אחרי מאות הרוגים אפשר היה להשיג בסוף השבוע הראשון ללחימה.

      ואולם קול ההיגיון מתקשה לחדור ללב הקברניטים, ההוגים. בעיקר כיוון שאנשים כמו שמעון פרס, עמוס עוז, אולמרט, חלוץ ודומיהם, עדיין תופסים את ישראל על-פי המיתוסים המעצבים של מלחמת העצמאות, הניצחון ההרואי ב-1967, ההלם והאימה של 73, הם לא השלימו לעומק עם העוצמה האדירה של ישראל, לא הפנימו את הישגיה הגדולים, וכל התגרות ולו הקטנה ביותר מזניקה אותם במעין רפלקס מותנה לתמונה מדומיינת לחלוטין של מדינה קטנה שעוד רגע יעלו עליה שבע מדינות ערב.

      אנשים צעירים בישראל משוחררים מהמטענים האלה, מפענחים את המציאות כמו שהיא ולא באמצעות המיתוס, "הסיפור הגדול", המלחמות ההן, ולכן הם יכולים לראות תמונת מציאות צלולה שהדור המבוגר לעולם לא יראה. זה לא שמותר לנו לדבר, למחות, להתנגד, אנחנו חייבים לעשות את זה. כיוון שבינתיים חיילים, ילדים, ישראלים, לבנונים, מתים. ללא סיבה מספיק טובה.

      אדונים ומשרתים

      סניף ביטוח לאומי שאמור היה לשרת את תושבי הקריות ועכו נעל שעריו ברוב ימי המלחמה. העיקר שהעורף איתן. מאז התוכנית לייצוב המשק בשנת 1985 מבית מדרשם של פרס ומודעי ועד היום, כל ממשלות ישראל ושרי האוצר פוררו בעקביות את מדינת הרווחה, תלשו בהנאה איבר אחר איבר, הפריטו שירותים נחוצים, חוללו שמות בתקציב החינוך, התנערו מהבריאות: מדוע לא עברו בין המקלטים ניידות עם רופאים כמו שעברו ניידות עם ספרים של משרד התרבות? תשובה כי הבריאות כבר מזמן איננה באחריות המדינה. בימי המלחמה החברה הישראלית קוצרת את הרוע שזרעה. העובדה שהצפון הופקר בימי הלחימה איננה מקרית.

      המדינה כבר מזמן התנערה מהצפון והדרום, הותירה אותם ממתינים לנדבות של בעלי הון טובים. כיצד הגענו בכלל לימים בהם אנחנו מצפים מבעלי הון לגאול את אנשי הצפון? כיוון שכחברה הפנמנו את העיקרון הקפיטליסטי הברברי ביותר: המדינה היא חברה בורסאית לסיים את השנה במאזן חיובי, לא היא אחראית לגורל ענייה: שעמותות מלאות רצון טוב יקנו להם מזון לחגים, שעשירים יסגרו להם חובות במכולות, שארגונים פרטיים ידאגו לחוגי העשרה והעלאת רמת החינוך. אותם פוליטיקאים ובעלי הון ציניים ששדדו את העורף העני, דורשים עכשיו שיהיה חזק, שישא בגאווה את עלבון הפקרתו. שוב צריך לזכור את המובן מאליו, "העורף" מורכב מבני אדם, ואלה יצורים משונים: כאשר אתה מנדה אותם, מתנכר להם, הם קצת מתעייפים, נשחקים, וביום פקודה לא בדיוק משתוקקים לגלם עבורך את תפקיד הגיבור.