דבר יותר, חבר

אדוני ראש הממשלה,

בפעם השנייה מאז פרוץ המלחמה תתייצב על בימת הנואמים במליאת הכנסת ותישא דברים. מה תאמר? תלוי במה ישתנה בזירת הקרבות ובזו הבינלאומית בעצם ימים אלו. ומתי תעלה אל הבימה מול מצלמות כל העולם? לא היום ולא מחר. רק ביום שלישי, לאו דווקא בגלל שביום זה נאמר "פעמיים כי טוב".

ואני שואלת אותך, ראש הממשלה הנכבד, מדוע רק בעוד חמישה ימים?
למה לא היום, לפני כניסת השבת? או מחר? מדוע להמתין ולדחות כשהעם מבקש תשובות וגם רוצה לישון קצת בשקט בשישי-שבת? וגם אם אין לך משהו חדש לומר, הנוכחות שלך על המסך עם מסרים אמפאטיים לתושבי הצפון, למשפחות השכולות ולאלו – להבדיל, שעדיין ממתינות לשמוע משהו מהחייל בחזית ולפצועים בבתי החולים.

עם שלם מחכה לשמוע מה יש לך – האיש הכי קובע במדינה – לומר. כולנו רוצים לדעת איך ייראו החיים בארץ הזו אחרי המלחמה, שאף אחד לא יודע עדיין מתי היא תסתיים ובוודאי לא איך היא תסתיים.
דווקא בעיצומם של ימים טרופים אלו, בהם נע עם ישראל בין תקווה לייאוש, בין הממ"ד או המקלט לבין קצת אוויר בכניסה למקלט – אתה, המנהיג הבכיר מכולם, ממעיט לדבר אל העם עין בעין.

נכון, אתה לא ממש שותק – אבל מלדבר בחדרי חדרים לא יוצאים אזרחים שקטים. גם לא מהדלפות היוצאות מישיבות הקבינט והממשלה יכולים אזרחי שתי המדינות שנוצרו פה: בעורף ובחזית, להיות רגועים ואפילו לא להירדם קצת בלילה עם תקווה קטנה בלב. העם מבקש שתאמר משהו, שתביט לנו בלבן שבעיניים ותבהיר את התמונה. במקום זאת עלינו להסתפק בכל מיני 'לשעברים', שרים וחברי כנסת שלא כל המפה העכשווית פרוסה בפניהם ושבסופו של דבר מדברים בשם עצמם וגם לעיתים מהגיגי ליבם.

זהו בדיוק הזמן והמצב, שמי שמוביל ומנהיג ויודע את האמת לאמיתה בכל הזירות שנוגעות במלחמה הזו יעלה ויבוא ויאמר את שיאמר. וכמובן שנסלח לך, גם אם תדבר מעט ותגיד רק כמעט את כל האמת, בשם הביטחון ובלי לפגוע בביטחון המדינה ומורל החיילים והחיים בחזית. התוצאה נכון לעכשיו: הציבור מבולבל והציבור רוצה משהו ברור.

אין זה סוד שמדינת ישראל לוקה זה שנים בהסברה ממלכתית. אין לנו תפיסת הסברה, לא קונספציה ברורה לנושאי חוץ וביטחון ברמה הלאומית ובוודאי שאין לנו גורם שירכז את הנושא. איפוא זה כן עובד? באו"ם, בעבודה הנפלאה שעושה בעצם ימים אלו דני גילרמן שגרירינו. אולי כשישוב לישראל תייעד לו את התיק הזה.

אבל בינתיים, מדינת ישראל חסרה גורם-על מנחה ומתאם בין גופי ההסברה הממלכתיים ולא נראה כי גם בשנים הקרובות יינתן מענה לליקוי הזה. אולי זו גם הסיבה שבסופו של יום, מי שמקבל את 'מקלחת הצוננין' הם דווקא אנשי הצבא והדוברות שלהם, כי אתה ואנשיך לא נחשפים ומי שחשוף בצריח ההסברה, כמייצג את הממלכתיות כמו גם הצבאיות "חוטף".

היה ניסיון בקיץ 2001 להטיל על ציפי לבני כשרה, את משימת הטיפול בגופי ההסברה. אלא שהדברים לא מומשו והעדר תפיסת הסברה ותכנון בנדון נותרו בגדר חוליה חסרה, דווקא במדינה שהדבר כל כך חשוב בה. ועד שיקבע גורם–העל האחד שירכז את נושא ההסברה, אם בצורת שר ואם בצורת "ממונה", קבע מיהו המסביר הממשלתי וליתר דיוק הגורם האחד שיתאם בין כל הגורמים האלה, שיחלק את הטריטוריות, שיגדיר לכל אחד מה הוא עושה, באיזה גזרה, סמכות של מי ושיתאם את המסרים.

עד כמה שזכור לי, באחד מדו"חות מבקר המדינה בשנים האחרונות הייתה התייחסות לצורך בקיומו של צוות בין-משרדי, שיפעל בעיקר בעיתות מלחמה. הצוות האמור התכנס פעמיים: אחת הפעמים נגעה באירוויזיון והאחרת לבחירות לראשות הממשלה.

הסברה ותקשורת, בימי הדור השלישי, הם עניין מקצועי שיש להפקידו בידי מקצוענים ולא בידי עסקנים פוליטיים ובוודאי שלא בידי שרים וחברי כנסת תאבי פרסום וקידום אישי. אפשרי שיהיו כמה דוברים, אך עם מסר אחד ולא סותר.

מצד שני, אין להשאיר את התקשורת כשהיא רעבה. תקשורת רעבה היא תקשורת מסוכנת. תקשורת רעבה היא תקשורת שתחפש מידע בדיוק איפה שהיא תמצא אותו. וכבר למדת על בשרך, עד כמה לא תרמה ההסתגרות הזו בימים האחרונים והידיעות שפורסמו לעניין היחסים הלא ממש אידיליים, בינך לבין השר השני במעמדו ומשקלו במדינת ישראל. אם לא יהיה מישהו רציני שיעשה את העבודה בראש אחד ולא בכמה, מי שיפסיד בסופו של דבר תהיה המדינה, אזרחיה ותדמיתה; ואולי גם אתה.

ועד שיוקם גוף שכזה, קח את העניינים הללו בידיך – דבר יותר חבר.