אל תתנו להם דגלים

כולנו רגילים כבר שנים לראות את קלטות התעמולה של חיזבאללה. כך הם יורים את הרקטות; הנה הם פוגעים בחיילינו; ושימו לב – כאן הם מורידים את המורל בעורף הישראלי. לא משנה העובדה שהכל ערוך מראש, כולל צילומים ישנים וללא סדר כרונולוגי, ואפילו רן דנקר מופיע בהן ונותן נקודות לא למאבק המדיני-בטחוני של ישראל, אלא למאבק מעריצי "האלופה" מול "השיר שלנו".

הבוקר הפתיעה אותנו יחידת דובר צה"ל עם שחרור הקלטות מכפר בדרום לבנון בו שכן בעבר מוצב 'סחלב', ובהן קרבות אש עזים בין כוחות צה"ל ללוחמי חיזבאללה. נכון, אי אפשר שלא להתרגש מהילדים האלה – וזה ממש לא משנה אם זה רב"ט בן 19 או מילואימניק בן 27, כולם ילדים – נלחמים עבורנו. הם נלחמים עבור מי שישן בחיפה ומתעורר השכם בבוקר עם האזעקה וגם עבור עיתונאים שיוכלו לשבת בשקט בתל אביב כדי לכתוב את דעתם.

ואז הגיעו התמונות שגרמו לי להחסיר פעימה לרגע. אותם חיילים שאני כל כך גאה בהם הוציאו את דגל ישראל, תקעו אותו על אדמת לבנון ובדובר צה"ל היו מספיק טיפשים כדי לשחרר את התמונות האלה לאוויר העולם.

הסיפור כמעט ונעלם מן העין. ביום חדשות "חלש" יותר במלחמה, היו מתחילים הפרשנים לדבר על מלחמת הסמלים. אחד יגיד שטוב שדובר צה"ל מצלם את הקרבות, לטובת העלאת המורל בעורף עם הניצחונות הקטנים. אחר יגיד שאם זה היה קורה בעזה, החיילים היו נשפטים - "אבל בלבנון כללי המשחק אחרים". יראו גם ראיון עם אחד החיילים שהשתתפו ב"טקס" תקיעת הדגל, הוא יגיד ש"זה סמלי שניקינו את חיזבאללה ממה שהיה פעם מוצב שלנו", ושהוא גאה במה שהוא עשה. ואני אשב לי בצד ואתבייש. אתבייש בשבילו על שהוא לא מבין את משמעות המעשה, אתבייש בשביל מי שאמר לו לעשות את זה, ואתבייש בשביל צה"ל, שבמעשה איוולת שוב גרם לנו להפסיד נקודות בקרב על דעת הקהל העולמית.

תקיעה של דגל מסמלת כיבוש. התמונות האלה, שבניגוד למקרים קודמים, צה"ל הזדרז הפעם לפרסם, מראות שמשמעותן כי באנו לכבוש את דרום לבנון. שצה"ל הוא צבא כובש, פשוטו כמשמעו. האם הלבנונים שרואים את התמונות האלה, יראו את צה"ל כמביא הגאולה או שמא ירצו חיזבאללה ונסראללה חזקים יותר, כדי שימנעו תמונות כאלה בעתיד? האם צופים באירופה, אסיה או אוסטרליה, שחוזים בחיילים הללו כשהם נועצים את הדגל, יראו אותם ככאלה שנלחמים נגד הטרור עבור שאר העולם? תרשו לי לפקפק בכך.

לפני למעלה משלוש שנים פלש צבא ארה"ב לעיראק. אי אפשר לשכוח את התמונות של החייל האמריקאי, שבפרץ של אדרנלין מלחמה תלה את דגל ארה"ב על פסלו של סדאם חוסיין. מיד אחר כך הדגל הורד ודובר הבית הלבן דאז, ארי פליישר נדרש להגיב בנושא. גם ריצ'ארד באוצ'ר, שהיה אז דובר מחלקת המדינה האמריקאית, הזיע מול המצלמות כדי להתנצל ולהסביר שזו אינה מדיניות ארה"ב, ושצבא האימפריה החזקה בעולם הוא צבא משחרר, לא כובש.

גם בכירי הפוליטיקאים שלנו, ובהם שרת החוץ לבני, שר הביטחון פרץ וראש הממשלה אולמרט, התבטאו בשבועות האחרונים שאנחנו משחררים את לבנון מעול חיזבאללה, לא כובשים אותה. דגל ישראל על אדמת לבנון לא מסמל שחרור. בזיפזופ האינסופי בין משדרי החדשות שלנו, קלטתי משפט אחד שאמר אחד מאורחי "לונדון את קירשנבאום" ובו רעיון פשוט על איך (אולי) היינו יכולים לזכות בקרב החשוב הזה על דעת הקהל, לפחות בנקודות: "אם נגררנו כבר למלחמת הסמלים, הייתי רוצה לראות את חיילי צה"ל תוקעים דווקא את דגלי לבנון. המטרה שלנו הייתה להוציא את חיזבאללה, לא להכניס את ישראל".