כשהתותחים ישתקו

האש עדיין בעיצומה. והתחושה היא שאכן היא חייבת להימשך. התמיכה בלחימה עדיין גורפת, ולא רק בישראל, אלא גם בצדו השני של המתרס. לפחות כך עולה מהתמונות.

אחת ממטרות הלחימה הישראלית, כך נכתב, הייתה יצירת לחץ לבנוני אזרחי על נסראללה. לפי המשוואה שתוכננה, הלחץ המוגבר על האזרחים הלבנונים בעקבות הלחימה אמור היה להביא לפיחות בתמיכה בנסראללה, כך שהאזרחים יחושו כי האינטרס שלהם הוא לצמצם את נוכחות החיזבאללה וכוחו; ומה שהממשלה הלבנונית אינה חזקה דיה לעשותו, יעשה הלחץ הלבנוני. אך בינתיים, כך נראה, התוכנית אינה פועלת.

למן שלב מוקדם מאד של המערכה, הולכת אהדת הציבור הלבנוני לנסראללה וחבריו וגוברת. החוויות הקשות של חלק ניכר מאזרחי לבנון, כמו גם התמונות הקשות שמגיעות ליתר האזרחים, אינן מקימות את המשוואה המיוחלת שמוטב היה לנו שלא להציבה במפורש. אומנם, אנו יודעים מי אחראי להתלקחות, וייתכן שכמונו גם אזרחי לבנון; אך ככל שהמערכה מתקדמת, ככל שהפגיעה באזרחים מתעצמת - בנפש וברווחה - הרי שהנטייה הלבנונית - נטייה אנושית לכל דבר, היא להאשים את מי שלוחץ על ההדק, ולא את מי שהביאו לכך. זאת, משום שהעין רואה את האחרון ולא את הראשון, ומה שרואה העין מרגיש הלב.

לכן, כרגע המשוואה הפוכה. במקום להפחית את התמיכה הלבנונית בחיזבאללה, הגברנו אותה מאד; במקום לעודד את הקו המתון בלבנון, החלשנו אותו בצורה ניכרת. הדיבורים שנשמעים מאנשי צה"ל כאלו ואחרים על כעס שכביכול קיים ברחוב הלבנוני כלפי החיזבאללה - אינם משכנעים במיוחד לאור מה שרואות עינינו - תושבים המשבחים אותו ומגנים בכל תוקף את ישראל.

עם זאת, חשוב לזכור דבר אחד: אנחנו עדיין בתוך הסיטואציה. כשם שמי שמעולם לא היה בסיטואציה דומה אינו יכול להעריך אותה או את שחקניה כראוי (וכוונתי למדינות רבות בעולם, שמתיימרות שלא בצדק לטעון לעדיפות מוסרית על פנינו), כך גם מי שמצוי בתוך הסיטואציה אינו יכול להעריכה במלואה בטרם הסתיימה. לכל אדם ולכל מדינה נחוץ מרחק מסוים בשביל להבין את משמעות הסיטואציה שנחוותה - ובדרך כלל מדובר במרחק הזמן.

בל נשלה את עצמנו - הקונצנזוס שממנו נהנה הצד הישראלי בלחימה לא יימשך לעד, גם במידה שהמערכה תסתיים בקרוב. כשהתותחים יורים, אולי המוזות בישראל אינן שותקות, אך הן בהחלט מגלות נטייה לאומית (לגיטימית לטעמי), ממש כמו מדיות במדינות דמוקרטיות אחרות בעולם (לדוגמה, ארצות הברית שלאחר אירועי האחד עשר בספטמבר). עם זאת, לאחר שמערכה מסתבכת ונמשכת, או לחילופין לאחר סיומה, צצות הביקורות ועולות. גם אצלנו יש כבר מי שמשחיז סכינים. הביקורת עדיין לא נושכת, אך היא כבר בהחלט חושפת שיניים, הן בהקשר המדיני (פליטת ההתנתקות המיותרת של אולמרט) והן בהקשר הצבאי (טענות בדבר היעדר מוכנות צבאית ועל תפקוד לקוי בגזרה כזו או אחרת).

אבל יש גם פן חיובי לעניין. נסראללה הוא כרגע גיבור לאומי בלבנון, לא פחות, משום שהוא זה שמשיב אש לעבר מי שנתפס בשלב זה כאחראי לנזקים ולפגיעות באזרחים. אבל גם לבנון, עוד יותר מאיתנו, מצויה עמוק בתוך הסיטואציה ומתקשה להעריך אותה כיאות. האהדה לנסראללה לא תתפוגג לגמרי לאחר המערכה; יחד עם זאת, כאשר האש כבר לא תבער ברחובות, אלא רק בזיכרון, יתחילו הביקורות ללחש ברחובות לבנון. תושביה יחלו תוהים האם החיזבאללה אכן שירת נאמנה את לבנון, והאם לבנון של ימינו זקוקה לנסראללה.

בעת שרועמים התותחים, הכעס המעוור ומחריש האוזניים מתרכז רק בפגזים; כאשר השקט ישוב ויתבסס, גם תושבי לבנון יתהו אם מוטב להם להיפטר מהגפרורים בכיסיהם, גפרורים בעלי נטייה להתלקחות גם שלא בשעת הצורך. הלבנונים, יש לקוות, יראו זאת בעתיד לבוא. כרגע, העשן עדיין מסתיר להם.

* הכותב הוא עורך דין ודוקטורנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה (הסגורה), תושב עמק יזרעאל.