בין דמורליזציה לנורמליזציה

שר יקר,

למעלה מח"י ימים הם מתגוררים במקלט, מתכווצים בהישמע האזעקות בין המזרונים לקיר, מפסיקים לנשום לרגע וממתינים לנפילה. ככה כבר אי אפשר יותר. רובם התעייפו והותשו, למרות שאינם מודים בכך בפה מלא והם גם קצת מקנאים בשכנים שהצליחו להדרים – למרכז הארץ.

גם חיילים שחוזרים מהקרב יוצאים לכמה שעות של מנוחה. האזרחים, שהפכו לחיילים בלי מדים, לא יוצאים אפילו ל"חמשוש".

את הרגיעה הזו הם חייבים לעצמם. לא ייתכן שבמשך שלושה שבועות של מטחי קטיושות בלתי פוסקים, נפילות, פצועים והרוגים אזרחים הממשלה רק תשלח להם אלף נשיקות והבטחות ולא תמצא פתרון, ולו זמני, למי שנשאר.

מי שנשאר הוא בדרך כלל מי שאין לו אפשרות כספית לצאת וגם אין לו לאן לנסוע. אפילו אם ימצאו בית שיסכים לשכן אותם, איך יגיעו לשם? כלי רכב פרטי אין להם ותחבורה ציבורית אין ואפילו אם פה ושם מגיע אוטובוס – מאיפה יממנו את הנסיעה לזוג הורים ושניים שלושה ילדים ? בכרטיס אשראי, באוטובוס ? אין דבר כזה. כסף מזומן אין להם כי הבנק סגור ואין להם מושג מה זה נקרא "שירותי בנקאות מקוונים" ואיך מתפעלים אותם.

וגם אם ילוו משכן, בסתר ליבם הם יודעים שאולי אין להם מאיפה להחזיר את החוב. לכל אלו נוספת העובדה שהשהייה מחוץ לבית גוררת עלויות שלא כל משפחה יכולה להתמודד עימה. זו גם הסיבה שרבים מהם מעדיפים, בינתיים, להסתפק בחבילות המזון המגיעות מהעורף הישר למקלטים.

יש גם את הנכים וחסרי הישע, שאין מי שידאג להעבירם למקום מבטחים, למרות שבמרבית המקרים הם מסרבים ומעדיפים את המקום הידוע והמוכר למרות שלא תמיד הוא בטוח. יש גם כאלו שזקוקים לכוח נפשי לעזוב את הבית – המבצר שלהם משנים - למשך זמן לא ברור. הם גם לא תמיד מעוניינים לשנות מקום שמא ישתנה מזלם בעיקר בימים אלו של בין המיצרים.

מדהים ג,ם שכיום השיח הציבורי היותר אופנתי באמצעי התקשורת נוגע בשאלה: האם יש לשוב לחיים נורמאליים? שואלי הקושיה הזו הם בעיקר אנשי תקשורת וזו הופכת ל'תפוח אדמה לוהט' בשולחנות הפורומים בערוצים השונים. אתה בוודאי – גם במרום משרדך – לא יודע את התשובה.

יש הטוענים שחייבים לחזור לשגרה, לפתוח את בתי העסק ומקומות העבודה ולהמשיך ולהיות ערניים. המתנגדים לשיבה לשגרה קובעים בפסקנות כי לדעתם מדובר בסיכון חיי אדם. אכן, כל הישארות בצפון מסכנת את הנותרים מפגיעות בנפש וברכוש, כי הטילים ממשיכים וימשיכו להתעופף, בעיקר אחרי התאונה בכפר כנא – לא יוותרו לנו על מה שיותר פגיעות.

ויש גם מי שבפורומים השונים טוען, כי בתאונות דרכים מתים יותר ובכל זאת ממשיכים לנהוג.

מכל מקום, כששואלים שאלה הנוגעת לחזרה לשגרה בעת מלחמה והשבת אנשים לעבודה, צריך להביא בחשבון שלרבים שהיה להם מקום עבודה – אין יותר לא עבודה ולא מקור פרנסה. מדוע? יש כאלו שבשל המלחמה מקום העבודה שלהם כבר אינו רלוונטי כי נהרס מקטיושה, יכול שהבעלים נותר ללא הזמנות עבודה כי כשהמזמינים שמעו שהייצור הוא צפוני לא לקחו סיכונים והעבירו את ההזמנות למקום 'נורמלי ושקט'. מכאן שאין עבודה לרבים מה עוד שישנם מקומות עבודה שאין בהם מרחב מוגן ולא ניתן לפתוח אותו אפילו אם העובדים רוצים ומוכנים.

ואם מדברים על נורמליזציה – מה נעשה - נפתח קניון או חנות בגדים או מסעדה של אפילו של 'אכול כפי יכולתך' ב-50 ש"ח. למי יש חשק לטייל בקניון תחת איום רקטות, לשבת בבית קפה ואפילו לאכול מכל טוב - במחיר פיקס? ובצל כל אלו להמתין לאזעקה ולחפש את הכיוון המוביל למבנה מוגן להסתתר בו.

ולמי יש ראש לקנות ג'ינס אופנתי, אפילו בחצי מחיר, עם טי שרט מאובזר - בחינם? לאן אפשר ללכת עם זה? למקלט? האנשים הללו לא יצאו מפתח הבניין והמקלט שלושה שבועות ומסתפקים בחולצה רפויה ומאווררת, מכנס טריקו פשוט וכפכפים הדוקים – לא ליפול בריצה לעבר המקלט.

אתה זוכר, זהו גם החופש הגדול ועשרות אלפי תלמידי הצפון בחופשה. איזה הורה יסכים לצאת לעבודה ולהשאיר את הילדים בבית עם הנחיות למקרה של ירידה למקלטים. אמא ואבא תוצרת הארץ וגם מהפזורה לא יעזבו את הילדים בזמנים כאלו – ולו לרגע. אין מה לעשות אלו בדיוק המצבים של הביחד גם במחיר של מקום עבודה, ולא כל מקום עבודה הוא מסודר ומוסדר כך שניתן להביא את הילדים ושגם יהיה שם מרחב מוגן, מדריכים והסעה. כי למי שלא יודע, כמעט ואין תנועת כלי רכב בדרכים שהוגדרו ככאלו שעליהם חל "מצב החרום המיוחד".

בקיצור, מישהו שם בצמרת – ואולי בעזרתך כשר חייב, עוד היום לכנס שרים שאכפת להם ולקיים סיור מוחות מזורז למציאת פתרון לנשכחים בעורף.

נכון, שישראלים במקלטים עם ילדים, בעלי החיים וכולם מדליקים נרות שבת - מצטלם טוב ליחסי ציבור של מדינת ישראל בעולם. לא כך אזרחים בורחים. אבל לסכנה הזו יש מחיר שאין צורך לשלמו.

תתכונן לכך שגם יקומו ראשי רשויות מקומיות יטענו נגד הפינוי, אולי מחשש שיפחיתו להם בתקציבי הפיצוי בגין המצב. אבל מישהו חייב להחליט בשבילם וגם להסיע אותם לשם ולתת להם קצת דמי כיס. דרך צלחה.