עזה, חיפה, ביירות, סיאטל

אסף אורון ראה בסיאטל את פיגוע הירי שהיה שם בסופה"ש וחושב שפגיעה באזרחים מהצד השני חושפת את האזרחים שלך לפגיעה כנקמה

אסף אורון, סיאטל

ביום שישי האחרון חוויתי צירוף-מקרים מצמרר. בלילה הקודם גמרתי לכתוב מאמר, שתקף בחריפות רבה את התנהגות הקהילה היהודית כאן בסיאטל אל מול שפיכות הדמים במזרח התיכון. הקש ששבר את גב הגמל עבורי היה הפגנה מתלהמת שאורגנה על-ידי מוסדות הקהילה, הפגנה שהביעה תמיכה מוחלטת בממשלת ישראל ובפעולות צה"ל.

במאמר פרקתי כעס שהצטבר במהלך ארבע שנותי כאן. התמיכה ללא-סייג של קהילות יהודי ארה"ב בממשלת ישראל משחקת תפקיד מכריע בהמשך הסכסוך. עם פרוץ העימות הנוכחי, בו רוב מכריע של ההרוגים הם אזרחים לבנוניים חסרי מגן, הפכה תמיכה זו לאבסורדית. המאמר – בו טענתי כי נציגי הקהילה בוגדים במעשיהם הן במורשת הספציפית של יהודי אמריקה והן בערכים המזוהים עם היהדות - נשלח ביום חמישי בלילה לעיתון היהודי המקומי, ונדחה למחרת בבוקר.

כמה שעות מאוחר יותר התפרץ אדם למשרדי הקהילה היהודית במרכז סיאטל, והחל לירות בעובדות המקום. אשה אחת נהרגה ושלוש עדיין במצב קשה. מדובר בפיגוע שנעשה על רקע שפיכות הדמים בלבנון. הרוצח הוא בן מהגרים פקיסטנים מעורער בנפשו, שפעל כנראה לבדו.

תגובתי הראשונית היתה כאמור צמרמורת. מישהו חש זעם, הדומה לזה שאני תירגמתי למילים. אבל אצלו, בתוספת רגש נקמה וגורמים נפשיים ודתייים, זה הפך למעשה רצח.

האם רשאי הרוצח לטעון להגנתו כך: "בשעה זו שופך צה"ל דם אזרחים נקיים בלבנון ובפלסטין. הקהילה היהודית כולה התייצבה מאחורי מעשים אלה – הנה לראייה ההפגנה שלהם בשבוע שעבר. אם כך, עובדי הקהילה היהודית שותפים להתרת דם של חפים מפשע – ולכן גם דמם שלהם מותר." האם מותר לטעון כך? ודאי שלא. הרי דבר לא מצדיק רצח אנשים חסרי מגן, וודאי שהבעת דעה אינה מצדיקה רצח. מה גם, שהתמיכה של יהודי ארה"ב בישראל אינה מעשה פוליטי בלבד. היא נובעת מרגשות הזדהות עמוקים ומקשרים דתיים, היסטוריים ותרבותיים אשר אי אפשר להתעלם מהם.

אם כך, מדוע נראה לנו מוצדק להעניש את כל הפלסטינים על כך שחמאס ניצח בבחירות? הרי גם כאן, הטלת פתק "חמאס" לקלפי אינה מצטמצמת להזדהות פוליטית עם אותם סעיפים גזעניים ושוללי-ישראל במצע התנועה, אלא נובעת ממגוון גורמים – תרבותיים, דתיים, חברתיים – ובעיקר ממצב הכיבוש עצמו, אשר אנו בכלל האחראים לו. שלא לדבר על כך שיותר ממחצית הפלסטינים לא הצביעו לחמאס. ובכל מקרה אין להעניש על דעות, לא ברצח וגם לא בהרעבה ובבידוד מן העולם החיצון, אשר גורמים לסבל נרחב וגם למקרי מוות.

כך גם לגבי הציבור הלבנוני והחיזבאללה. פגיעה בשיעים בלבנון כ"עונש" על תמיכתם בחיזבאללה, ופגיעה בשאר אזרחי לבנון כדי "להענישם" על שממשלתם עדיין לא יישמה את החלטת או"ם לפירוק החיזבאללה מנשקו, הם פשעים חסרי הצדקה. ומן העבר השני, פגיעה באזרחי צפון ישראל כדי "להענישם" על תמיכתם בצה"ל, או על כך שצה"ל גירש משם פלסטינים ב-1948 - אף היא פשע.

בסדר, כל פגיעה בחסרי-מגן היא פשע. אבל חוץ מנפנוף אצבעות מוסרי יש גם מלחמות ומאבקי כוח שכדאי לנצח בהם. אולי הפשעים האלה דווקא משתלמים? כמעט תמיד לא.

חוץ מ"המחיר ההסברתי" – שישראל מתחילה לשלם כעת ובגדול - פגיעה בבטן האזרחית החלשה גורמת גם להתגייסות אוטומטית של הציבור הנפגע, לתמיכה במאבק נגדך. זאת ניתן לראות כעת משני עברי הגבול הישראלי-לבנוני.

שנית, בזבוז משאבים על פגיעה באזרחים בא על חשבון פעולות צבאיות טהורות. לדוגמא, אם היו אנשי חיזבאללה יורים את כל הקטיושות שלהם רק על צה"ל, סביר שהיו מתמודדים עם ההתקפות שלנו ביתר הצלחה, ומצמצמים מאוד את הנזק הכבד שנגרם לכוחותיהם.

מן הצד שלנו הבזבוז הוא מחפיר יותר. הוא נמצא ברמת התכנון והקונספציה. בעשור-שניים האחרונים השתלטה על צמרת צה"ל מנטליות "צריבת התודעה" - ענישה קולקטיבית שיטתית של אוכלוסיות אזרחיות ערביות על מנת לשבור אותן, או להטות את דעת הקהל שלהן לכיוון רצוי. צה"ל נקט בה בלבנון ב-1996, כלפי הפלסטינים לכל אורך שנות הכיבוש, אבל במיוחד במהלך האינתיפאדה השנייה, וכמובן בימים אלה בלבנון ובעזה.

מבחינה מוסרית, "צריבת תודעה" היא טרור. מבחינה צבאית זהו בזבוז משווע: במקום להתמקד בתפקיד האמיתי שלהם, שהוא התמודדות עם איומים צבאיים ושמירה על רמה מבצעית גבוהה, מתמכרים אנשי צבא לפילוסופיות פוליטיות ולפסיכולוגיית המונים – תחומים שבהם אין להם שמץ של מושג. התוצאה היא הפניית משאבים צבאיים להשגת יעדים מופרכים ובלתי-אפשריים (וכמובן: בלתי מוסריים), ללא כל הגיון מבצעי ישיר. דוגמא עכשווית: החרבת תשתיות אזרחיות בכל רחבי לבנון, על מנת לנסות ולהבאיש את ריחו של חיזבאללה בדעת הקהל הלבנונית.

אך מעבר לכל נזק אחר, פגיעה באזרחים של הצד השני חושפת את האזרחים שלך לפגיעה כנקמה. אם צד אחד מצדיק בתואנות שונות ומשונות את הפגיעה בחסרי-המגן של הצד השני, יבוא במוקדם או במאוחר מישהו בצד השני – פוליטיקאי חסר-מעצורים, מפקד או מנהיג מיליציה עם יד קלה על ההדק, או סתם צעיר מעורער בנפשו – ויפגע בחסרי-מגן המזוהים עם הצד שלך.

לא ממש נוח לנו לזכור, אבל עד 1992 הקפיד החיזבאללה לפעול אך ורק נגד מטרות צבאיות. במרץ 1992 התנקש צה"ל במנהיג חיזאבללה עבאס מוסאווי בעזרת טיל, והרג אגב כך גם את אשתו וילדיו. כנקמה, שילח חיזבאללה את מטח הקטיושות הראשון שלו על יישובי הצפון (הקטיושות של שנות ה-70 וה-80 נורו על-ידי ארגונים פלסטינים), מטח שהרג שני אזרחים. הארגון גם "הזמין" פיגוע נקמה איום בסיוע איראני, שהחריב את בניין הקהילה היהודית בבואנוס-איירס. מאז ועד היום, חיזבאללה אינו בוחל בפגיעה באזרחים.

דוגמא שנייה: "צריבת התודעה" המפורסמת של ראשית האינתיפאדה השנייה לא הביאה לכניעה של החברה הפלסטינית, אלא לייאוש, הקצנה פוליטית ורגשות-נקמה - אשר הזינו ישירות את גל הטרור חסר-התקדים של 2001-2002.

ועוד דוגמא למעגל התרת-הדם הקטלני ניתנה ביום שישי, ממש כאן בסיאטל.

את מחול השדים הנורא הזה חובה לעצור.

* המחבר הוא דוקטורנט לסטטיסטיקה באוניברסיטת וושינגטון ופעיל זכויות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully