יש כמה גיבורים במלחמה הזאת

השיירה הגיעה לקריית שמונה לקראת המטח של אחת בצהריים. 18 כלי רכב בשיירה צפופה עם כמה עשרות מתנדבים ואני בתוכם הגיעו לעיר המופגזת לחלק אוכל. נסענו עם הרגשה של "כוח משימה אזרחי" מטעם ארגון "לתת", כחלק מהתארגנות גדולה שיצאה באותו יום לחלוקת חבילות מזון בערי הצפון. יצאנו מהמרכז ב-9:00, לאחר תדריך על כללים במקרה של אזעקה. ההפגזות בטלוויזיה החלו להרגיש יותר ויותר מוחשיות.

בין הנוסעים הייתה קבוצת צעירים, ארבעה בני 18; בנוסף, תושב חיפה ותושבת קריית שמונה; ארבעה צעירים חובשי כיפה; עורכת דין; בחור שהבריז מהעבודה שלו; מישהו שהגיע מחו"ל לפני יומיים והחליט להירתם; איש היי-טק בפנסיה, אב לארבעה; ועוד כמה אבות ואמהות. חלקם הכיר כבר מנסיעות קודמות. אחרי עצירה בצומת גולני, התפצלנו לשתי השיירות.

המטח של השעה אחת לא הגיע. התחלנו בפריקה זריזה של המשאית. בסדר מופתי נפרקו ארגזי המזון ומשטחי האוכל. כולם עבדו יחד, בשקט. הנהגים קיבלו תדריכים לגבי נקודות החלוקה. מרגע שראתה הסחורה את המדרכה, החלו תושבים להגיע – חלקם ברגל, חלקם ברכב - ולבקש חבילות, טיטולים, וגרברים. יש הרבה ילדים בקריית שמונה. הארגזים הועמסו על מכוניות המתנדבים, שמצדן מיהרו ללכת לאיבוד בסבך הרחובות של העיר הצפונית. בכל נקודת חלוקה, שבמקורה יועדה למשפחה אחת, הגיעו עוד משפחות. לא מעט מהמכוניות, שציפו לכמה עצירות בעיר, מיצו את תפקידם בנקודה אחת בלבד. רוקנו אותנו.

המשכנו בחלוקה מהירה של צעצועים, בכוונה לצאת מהעיר לפני המטח של השעה שלוש. הוא הקדים. מי שהיה במרכז המאולתר מצא מסתור. בהתחלה היה זה בחדר מדרגות. הקטיושות נפלו לא רחוק, אז עברנו למקלט, שלמרבה הפלא היה ריק לחלוטין. הקטיושות סיפקו לנו את הרגיעה הראשונה מתחילת המשימה, שהתנהלה מסודר להפליא - למרות חוסר ההיכרות בין המתנדבים. לפעמים לא צריכים לדבר הרבה, רק לחייך חיוך, כזה המלווה בתחושת שליחות. עכשיו, כשהקטיושות נתנו לנו זמן גם להחליף כמה מילים, התחילו להישאל השאלות: מי אתם, למה באתם?

רננה, 23, היא במקור מקריית שמונה, ולומדת בירושלים. אחרי הבחינות, ולאחר שהשתגעה מלראות את העיר שלה מורעשת בזמן שבבירה כה שקט, היא חזרה אל עירה – וגם נשארה בה לאחר שכולנו הלכנו. ערן, 24, שבא איתה, לומד בחיפה. הוא מתנדב ותיק, ועכשיו הוא מגויס כולו אליו. עמוס, בשנות ה-50 לחייו, לא היה יכול להמשיך לראות את זה בטלוויזיה, והחליט שהוא בא. אותו בחור שהבריז מהעבודה, ולכן יישאר בעילום שם, גם לא סיפר למשפחה שלו. מיה, בחורה שבאה לחופשת קיץ בישראל, סיכמה את התחושות: "אנחנו חיים באזור שאין בו נפילות, אבל תחושת החוסר אונים, שאי אפשר לעשות כלום חוץ מלשמוע חדשות מתסכלת מאד".

צחי, מיה, ניצן ואיתן, סטודנטים בני 25 מרעננה, סיפרו שמשעמם בבית, ומתסכל לראות את זה בטלוויזיה. תחושת חוסר האונים הכריעה אותם והם באו לעזור. ליגל ושלושת חבריה באו לבדר את הילדים במקלטים. פנינה היא מתנדבת ותיקה: בטרם ההתנתקות, היא הייתה מבשלת לחיילים ברצועת עזה בשבתות.

המבוגרים היו מופתעים ממספר הצעירים המרשים. הצעירים היו מופתעים ממספר המבוגרים המרשים. הפתעה נעימה, אבל חוויה עצובה. הם סיפרו שמישהו הראה להם תעודת זהות, כדי שיאמינו לו שיש לו שני ילדים קטנים, ולכן הוא צריך יותר טיטולים. כולם דיברו על זה שהמדינה צריכה לעשות את זה באופן מסודר, לא עמותות. אמנם המחזות שנתקלו בהם בעיר זעזעו אותם, אבל המשפט המסכם למשימה היה "נחזור לעשות את זה שוב, אם אפשר. בכיף. זה לא משהו שצריך לחשוב עליו. עושים וזהו".

יש כמה גיבורים במלחמה הזאת. ראשית, הצבא והעורף הצפוני. אבל גם שאר ישראל – המגויסת, זו שמתנדבת בכל מה שאפשר: אירוח משפחות, חבילות לחיילים, עזרה לעורף המופצץ. את הקונצנזוס הכמעט-מוחלט בציבור שיש למלחמה הזאת, מלווה תחושת אחריות ציבורית ואישית של אזרחים, שנותנים כתף בדרך זו או אחרת.

במובן מסוים, המלחמה הזאת היא אולי הדבר הכי טוב שקרה לחברה היהודית בישראל בשנים האחרונות. האחווה והערבות ההדדית שנעלמו להן קמות לתחייה באמצעות התארגנות חברתית. מערך מתנדבים אמיצים מצליח להחזיק את העורף בחיים, גם אם לא במוראל גבוה. בהיעדר שר רווחה, כולנו שר רווחה. המתנדבים, כל אחד ותרומתו, ותהיה סיבתו אשר תהיה, הם סיבה גדולה לגאווה בעצמנו.

* ביום חמישי האחרון חולקו 280 חבילות מזון יבש בקריית שמונה, צפת וחצור הגלילית על ידי ארגון "לתת". מתחילת הלחימה חילק הארגון 200 אלף חבילות, במשקל של כ-200 טון. מלבדו פועלים כמה ארגונים נוספים לאספקת מזון לתושבי הצפון. כל הארגונים זקוקים לתרומות במזון וכסף על מנת לשלוח חבילות מזון לצפון, ולמתנדבים לחלוקה.