הצעת הגשה

תאמרו, אלה ימים טרופים ואנחנו עוסקים בקטנות. האמת? צודקים. אבל אולי עדיף לראות בזה דווקא אסקפיזם בריא?
השבוע נמליץ לכם על חמישה סרטים לסוף השבוע שיאפשרו לכם להציץ באופן חוקי לחיים הפרטיים של כמה מהזוגות הקולנועיים המפורסמים ביותר. יותר צהוב מערוץ E, יותר זול מייעוץ זוגי, הנה חמשת הסרטים הטובים ביותר שהציגו זוגות שנהגו לחלוק את אותה המיטה על המסך, ומחוצה לו.

הטור דה פורס האחרון של סטנלי קובריק היה ההזדמנות האחרונה של הזוג ההוליוודי הנוצץ ביותר להופיע ביחד על המסך הגדול (הם עשו זאת פעמיים לפני כן). לפי הסיפורים, קובריק הפליא להרביץ בזוג את שבט מקל הבימוי שלו, שכלל לפעמים 40 (!) טייקים של אותה סצינה, עד שהגיע לתוצאה המושלמת.

ואכן, הסרט, מופת של שלמות קולנועית, הציג תמונה מורכבת, גם אם אניגמטית, של חיי הזוגיות. קובריק שהיה כנראה חסיד מושבע של שיטת הפרד ומשול, הקפיד להוציא מקרוז הגמד (הוא הציב אותו ליד שחקניות גבוהות במיוחד) הופעה גרועה, שרק הדגישה את היכולות המדהימות של אשתו. משימתו כנראה הצליחה מעבר לכל הציפיות, כי לאחר צילומי הסרט החליט הזוג להיפרד. קידמן, ללא ספק, חייבת לקובריק תודות. מאז פרידתה מהסיינטולוג הקשקשן הקריירה הקולנועית שלה רק מרקיעה שחקים והיא אפילו הוסיפה גם פסלון אוסקר למדף.

בשיר הפתיחה של הסרט שר אריק איינשטיין: "זה סיפור על בני פורמן שתמיד הלך לו קלף/ היה לו כל מה שאפשר לרצות והוא רצה יותר". האמצעי בטרילוגיית "מציצים" הוא סרטו הטוב ביותר של זוהר. בני פורמן הוא מאמן כדורסל שתאוות הנשים שלו מעבירה אותו על דעתו. לאורך הסרט אפשר לראות באופן די מהנה, איך הוא מסתבך והולך, תוך שהוא טווה לעצמו את הרשת עד לפירוק שפיותו ונישואיו.

"עיניים גדולות" מציג את פריצת הגבולות המעניינת ביותר בקולנוע הישראלי בין החיים האישיים, לאלה שעל המסך (טוב נו, אולי אסי דיין נותן לו פה נוק אאוט). זוהר משחק את עצמו כמעט נטו מול אשתו האמיתית ומשתף בחגיגה את שלושת ילדיהם הביולוגיים.

התוצאה היא לא רק אחד מהסרטים הגדולים של הקולנוע הישראלי אלא גם מסמך תקופתי מרתק, שמזכיר לנו איך נראו הרחובות, החצרות המוזנחות ומגרשי הכדורסל הממורטים של תל אביב בשנות השבעים. את התסריט המצוין כתב זוהר יחד עם יעקב שבתאי והסרט בהחלט מסביר מדוע תוך מספר חודשים מאס זוהר בחייו החילוניים ומצא את עצמו קרוב במיוחד למשגיח הגדול.

וודי אלן אוהב לאהוב את הנשים שלו דרך המסך. הוא עשה את זה עם דיאן קיטון ב"רומן שלי עם אנני" וב"מנהטן" ואחר כך עם מיה פארו ב"דני רוז האיש מברודווי". אפשר להתווכח על זה, אבל לדעתי מדובר בסרט הטוב והמרגש ביותר שלו, שמצליח לתאר באופן מעורר דמעות את תהליך ההתקרבות וההתרחקות בין שני אנשים זרים לחלוטין בעיר הגדולה. הידיעה שאלן וקיטון תיפקדו באותן שנים כזוג אמיתי רק הוסיפה להתרגשות. יש משהו תמים בסרט הזה, שבו אלן עדיין מרשה לעצמו לירות בדיחה כל 5 דקות וגם לומר דברים עמוקים על משמעות החיים והאהבה.

בהיותו גם הבמאי, אלן נכנס כאן לקבוצה מכובדת במיוחד של במאים, שהיו מאוהבים במוזות שלהם וביימו אותן תוך כדי; גודאר ואנה קרינה, אשתו, ב"לחיות את חייה", ברגמן וליב אולמן ב"תמונות מחיי נישואין" וב"פרסונה" וכמובן פליני המביים את זוגתו ג'ולייטה מסינה ב"לילות כביריה" וב"ג'ולייטה של הרוחות".

סרטו של הווארד הוקס שהתבסס על רומן של ריימונד צ'נדלר, נחשב לאחד הסרטים המכוננים של ה"פילם נואר". בתפקיד פיליפ מארלו, הבלש העייף, משחק האמפרי בוגרט, השחקן הכי קול של שנות הארבעים. בסרט הוא נשכר על ידי גנרל סטרנווד לפקוח עין על כארמן, בתו הקטנה והסוררת אך בדרך מציץ באחותה הגדולה, ויויאן (לורן באקול), ונפגע.

הרומן הקולנועי בין בוגרט ולורן באקול התחיל שנה לפני כן בסרט מוקדם יותר של הוקס, "להחזיק ולאבד", שם עשתה באקול את תפקידה הקולנועי הראשון כשהיא רק בת 19. בוגי שם עליה עין עצלה ותוך שנה היא כבר נישאה לו. סיפור האהבה הזה היה מהגדולים שידעה הוליווד והסתיים בטון עצוב בשנת 1957 עם מותו של בוגרט מסרטן הגרון.

בוב אוונס, המפיק הבכיר ביותר של "פארמונט" ומבכירי תעשיית הקולנוע האמריקאי של שנות השבעים, אהב מאוד את אשתו השחקנית אלי מק'גרו. אבל הוא עשה טעות אחת קטנה, כשהמליץ לה להצטרף לסרטו החדש של סם פקינפה ולשחק לצידו של סטיב מקווין.

ההתרשלות הקטנה של אוונס, שלא הפסיק להתבכיין על המאורע במשך שנים, הסתיימה ברומן סוער בין אשתו לכוכב הכריזמטי. סיפור האהבה נגמר בגירושיה של מק'גרו מאוונס ונישואיה למקווין. זה היה צעד אמיץ (או טפשי) מצד מק'גרו, שנאלצה בשל כך לוותר על תפקיד ראשי שאוונס ייעד לה בסרט זניח אחד, "צ'יינהטאון" של רומן פולנסקי.

"הבריחה", בכל מקרה, הוא מותחן במיטב המסורת של פקינפה, המתרכז בדמותו של קרטר דוק מקרו, טיפוס מפוקפק, שודד ורוצח חסר כל גבולות מוסריים, שכלל לא מתעניין בגאולה מכל סוג שהוא. מי שמכיר את סרטיו הגדולים של פקינפה ("חבורת הפראים" "כלבי הקש") יודע שמדובר בחוויה לא קלה, הכוללת 122 דקות צרופות של אלימות טהורה ומהפנטת.