אמהות הלוחמים מעודדות זו את זו

תחושה איומה של דז'ה-וו השתלטה בשבועיים האחרונים על חייה של ב"ד: לפני כעשור נפצע בנה הבכור אנושות בלבנון. בזכות החובש הקרבי ובזכות רופאי בית החולים רמב"ם, היא מספרת, ניצלו חייו. עכשיו יושב בנה הצעיר, שבחר להיות חובש קרבי, כמו זה שהציל את חיי אחיו, בגבול לבנון, ממתין לתורו להיכנס למקום שאליו האמינה כי ישראל לא תחזור לעולם.

ואילו משה רובין מההתנחלות פדואל שבשומרון, אבא של ניר המשרת עתה כחובש קרבי בפלוגת החבלה של גולני בלבנון, נושא עמו צלקת אחרת, זו של ההתנתקות. כשהחלו ליפול הקסאמים, אמר לבנו ברגע של התפרצות, "שעכשיו יילכו לשם היחידות שגירשו יהודים בנחישות וברגישות; לא אתה". בסופו של דבר, הלך ניר גם לבית חאנון. עכשיו מוצאות עצמן שתי משפחות שההיסטוריה האישית-הפוליטית שלהן הותירה בהן סימנים, מחוברות בשותפות גורל של החרדה המצמיתה לבנים בלבנון. המלחמה הזאת, שבה העורף היה לחזית, מחברת ביניהן בדרך נוספת: בביתה של ב"ד מתארח זוג עם תינוקת, שלא עמד עוד בישיבה של שבועיים במקלט בקרית שמונה. בבית משפחת רובין מתארחים ארבעה ילדים מיישוב בצפון.

ב"ד, תושבת יישוב קטן בצפון שהקטיושות נוחתות סביבו, מדברת בעילום שם. לא משום שהיא חוששת להביע את דעתה, אלא מתוך רצון לסוכך על בנה. השיחה עמה מתנהלת במעגלים של חרדה איומה, של כעס, של ביקורת ושל תחושת אין ברירה. המלכוד הזה, שבו שבויים עתה ישראלים רבים, הוא עתה מלכודת רגשית ומחשבתית חונקת לאמהות שבניהן בחזית.

אין לאמהות אלה תמימות דעים באשר למלחמה הזאת - רק החרדה הנוראה מחברת ביניהן בשיחות טלפון תכופות בינן לבין עצמן, וברגעי חסד גם עם הבנים בחזית. הן קבוצת תמיכה זו לזו, לעתים יותר מהאבות-הבעלים. "אולי הגיע הזמן לארבע אמהות של המלחמה הזאת, צריך להבין שנכנסנו למלכודת", אומרת ב"ד, "אבל בעלי חושב שאנחנו מחלישות את רוח הלחימה. גברים זה משהו אחר. ההרומונים פועלים אחרת".

רובין מסכים שהגברים שונים מעט, אולי "משום שכולם היו ביחידות קרביות ומכירים את המערכת". אלא שגם הוא מודה שזרימת המידע המיידית מצמצמת את ההבדל, אפילו שרוב האמהות עדיין לא מכירות את כל ראשי התיבות הצבאיים שבהם יכול האב לדבר עם הבן. מה שמחזק אותם עכשיו, אומר רובין, הוא היותם משפחה דתית. "וגם האמונה בצדקת הדרך", הוא מדגיש.

את החרדה האישית שלו מנסה רובין למזער במה שהוא מגדיר כסוג של ריפוי בעיסוק: ניר, בן 21, עומד להתחתן בעוד עשרה ימים. בעוד הבן לוחם, שוקד האבא על סידורי הישיבה של מאות האורחים המוזמנים לחתונה. "כולכם מוזמנים", הוא אומר ספק בצחוק. "יהיו המון מקומות פנויים. ניר הזמין 149 חברים, 101 מהם חיילים. רובם, מן הסתם, לא יוכלו להגיע".

גם דרורה דולה מכפר תבור גאה מאוד בבנה המשרת עתה ביחידת "מגלן" בלבנון, במלחמה שנראית לה מוצדקת. בנה הבכור שירת בשטחים - שם חשבה שאין לישראל מה לחפש. עם זאת, היא אומרת, עמדתה לא השפיעה על יחסה לשירותו של בנה שם, כפי שאין צדקת המלחמה מנחמת אותה עכשיו. "הדאגה היא אותה הדאגה", היא אומרת, "כמו שלא רציתי שהגדול יהיה במקום שבו אנחנו לא צריכים להיות, כך איני רוצה שהצעיר יהיה במקום שבו נכון להימצא. אבל יצאו לי שני בנים לוחמים, בלי שהתכוונתי לכך בכלל".

כל-כך הרבה ישראליות מבלבלת יש באמירה האחרונה הזאת - המשלבת טרוניה הורית בגאווה פטריוטית שהיא עדיין חלק מן האתוס הישראלי. בדיוק ברגע שיחתנו, מתקשר לרגע הבן. בשיחה קצרה עם אביו, ראש מועצת כפר תבור, הם מדברים בעיקר על ההרוגים. שיחת גברים קצרצרה, שאחריה נבלע הבן בחור השחור של לבנון, וההורים בעננה של הדאגה הנוראה.

כשהתותחים רועמים, נשמע בעיקר קולם של הגברים. מסבירים, מנתחים. רק אחר כך בוקע גם קולן של הנשים והאמהות. כך היה במלחמת לבנון ב-1982, מתוכה צמחה תנועת המחאה "אמהות נגד שתיקה". ח"כ לשעבר מן הליכוד, מאיר כהן אבידב, כינה אותן אז מעל במת הכנסת "פרות הבשן".

האמהות של אז התלבטו עוד אם יש מקום לקול נשי בכלל, ולקולן של אמהות בפרט. ההתחבטות הזאת נגמרה מזמן. "הקול מן הרחם" קיבל לגיטימציה מלאה. אחרי "ארבע אמהות" השאלה אינה עוד אם מותר, אלא מתי ואם צריך. בשלב זה הקונצנזוס הרחב סביב המלחמה מקל מעט על הדאגה. "אני כל הזמן עוקב אחר התקשורת, ורק את ההפגנות של השמאל אני לא יכול לראות", מספר רובין. "למה עכשיו? למה צריך לעורר אצל אלה שנלחמים בשביל כולנו ספקות?"

מצדו השני של המתרס הפוליטי, אך אותו צד של מתרס הורי, ב"ד דווקא מסכימה איתו. "אני עצמי לא בטוחה שזה הזמן לצאת לרחובות. הפגנות מחאה בעורף אכן מחלישות את החיילים", היא אומרת, "אבל זה בהחלט הזמן להתחיל לשאול שאלות. הלוואי שהיו לי גם תשובות. כל השנים הייתי בעד יציאה מעזה ומלבנון, והנה יצאנו, התכנסנו בתוך גבולנו, והם עדיין אחרינו. נראה לי לא הוגן להשמיע רק ביקורת, בלי יכולת להציע אלטרנטיבה. אבל בהחלט הגיע הזמן להתחיל לדבר על זה. אם המנהיגים נותנים ציונים כל כך טובים לעורף, זכותו של העורף גם להשמיע את קולו".