בן או בת? תבחרו

בחדר הישיבות הזה אין שום דבר שמזכיר אבזר היי-טק משוכלל ומתוחכם, מלבד
אולי סמן הלייזר האדום הזוהר, שמרצד על פני שקופית ירקרקה ומאיימת של
תאי-זרע זרחניים. מדי פעם לאורך הפרזנטציה נתקע המקרן, ומכיוון שיחידת
המיזוג המרכזית אינה מסוגלת לעמוד בחום של סוף האביב, מוכנסים לחדר
מאווררים מאוד לא היי-טקיים שמניעים במעגלים את האוויר האביך של פייפרקס,
וירג'יניה. הנוכחים - בערך 40 איש, מרביתם זוגות, מרביתם בני 30 פלוס,
מרביתם משלמים לשמרטף כדי שיוכלו להיות כאן היום - מתנועעים ומרשרשים.
בקומה שמתחת ישנה גם ישנה מעבדה היי-טקית, מאוד היי-טקית, אבל ספק אם
אי פעם ירשו לאיש מהנוכחים - איך לקרוא להם, לקוחות? מטופלים? נבדקים?
- לראות אותה. באמצע המעבדה עומדת "ציקומטר הזרימה", מכונה חומה בערך
בגודל של שולחן משרדי גדול בצורת האות L. הציקומטר מבלה את כל
היום, יום יום, במיון תאי-זרע. תוך שימוש בצבעים פלורסצנטיים ובקרן
של לייזר אולטרה-סגולי, מפרידה המכונה בין תאי-זרע שנושאים כרומוזום
X ( היוצרים עוברים נקביים) לבין אלה שנושאים כרומוזום Y ( שיוצרים
עוברים זכריים). מדובר בפריט טכנולוגי רגיש ועדין, וכל שינוי קל בטמפרטורת
החדר, אפילו הרוח שנוצרת כשיותר מדי אנשים מסתובבים סביבו, עלול להשפיע
על התוצאות. לכן לא מרשים לאף אחד, מלבד טכנאי המעבדה הלובש מסכה וכפפות,
להיכנס לחדר בשעה שמתרחש מיון.

התהליך - המוכר בשם שלאחרונה הפך לשם העסקי הרשמי, "מיקרוסורט" - יושם
לראשונה על בקר כבר לפני יותר מעשור. המכון "גנטיקה והפריה המלאכותית",
קליניקה לפוריות, הוא המקום היחידי בעולם המוסמך ליישם אותו על בני
אדם. מדענים לא אוהבים את המלה "ניסוי", עם הקונוטציה הפרנקנשטיינית,
אבל זה בדיוק מה שקורה כאן. נכון ליום זה, לקראת סוף מאי, רק 111 הריונות
ו-46 לידות התקיימו כתוצאה משיטת "מיקרוסורט", כך שאין עדיין מספיק
מידע כדי להכריז עליה כבטוחה לשימוש כללי ולהביא אותה לקליניקה השכונתית
שלכם. כדי להגיע לרמת ביטחון סטטיסטי כזאת, מעריך אדוארד פאגר, המנהל
את "מיקרוסורט", יהיה צורך לעבור עוד כמה מאות לידות. 40 האנשים שכאן,
כמו מאות נוספים שצילצלו וכתבו וקבעו פגישות מאז שפורסם המחקר הקליני
בסתיו שעבר, הגיעו לחדר הישיבות הזה כדי ללמוד איך להצטרף אליו.
הם כאן בגלל קשת של סיבות. אולי הם רוצים ילדה קטנה כדי לאזן בית מלא
בבנים; אולי הם רוצים ילד קטן שיישא את זכר המשפחה; ייתכן שהם נושאים
גנים למחלות שעוברות רק לבנים. אבל מאיזו סיבה שלא תהיה, זה תמיד מסתכם
כך: הם רוצים לעקוף עוד מחסום אחד של הטבע, להיות בין הראשונים שיחצו
רוביקון נוסף של המדע, לעשות זינוק מדהים בהתפתחות של הרבייה האנושית.
ומדוע אני נמצאת כאן? התשובה הפשוטה היא שאני עיתונאית. אני מתמחה בנושאים
כאלה - סיפורים על המתח בין מה שהטכנולוגיה יכולה לאפשר, למה שהיא צריכה
לאפשר. כתבתי ספר על אתיקה רפואית, ואני מכירה את כל הטיעונים נגד התערבות
מסוג זה בטבע, טיעונים שמושמעים יותר ויותר ככל שהעשור המסחרר הזה ממשיך
להפוך מדע בדיוני לעובדות.

בדרך, צברתי רתיעה בריאה מפני מה שמכונה "המדרון החלקלק" - אם היום
נאפשר להורים לבחור את מין ילדם, כמה זמן יעבור לפני שהם יוכלו לקבל
לפי הזמנה צבע עיניים, צבע שיער, תכונות אופי ואינטליגנציה? אני מודעת
לסיכונים הכרוכים בהתערבות בטבע, כפי שעושים בסין, שם העיוות באוכלוסייה
(בגלל הפלות ורצח-תינוקות) הגיע לרמה כזאת, שבשלב מסוים היו 153 בנים
על כל 100 בנות. אני מזדעזעת מהרעיון להתייחס לבני אדם כאל מוצר - שלמו
ל"מיקרוסורט" 2,500 דולר, וריכשו את המין הנבחר שלכם (התשלום, אגב,
הוא על כל ניסיון, לא על כל הריון; הריון ממוצע דורש שלושה ניסיונות).

ואני מודעת היטב לכך שבאוזניהם של אנשים שיש להם בעיות אמיתיות - זוגות
שלא יכולים להביא לעולם ילדים, זוגות עם ילדים פגועים או חולים - הדיבורים
האלו על מיון זרע נשמעים רדודים ושחצניים.
אני מודעת לכל זה, אבל אני גם אם לשני בנים. את הבנים שלי אני אוהבת
בתשוקה עזה, ולא יכולה לדמיין את העולם בלעדיהם. אבל תמיד חשבתי - תמיד
הנחתי - שתהיה לי בת. "אמה", אני קוראת לה בשיחות הדוממות שלנו. והשם
האמצעי שלה יהיה פנינה, שמה העברי של סבתי האהובה.
בהריון הראשון שלי קניתי לאמה בגדים. שמלה בצבע ורוד עדין, שעוררה בי
זיכרונות של משהו שאני חושבת שלבשתי בעצמי בתור פעוטה. וגם בגד כחול
עם נקודות לבנות, וטייטס כחולים תואמים, כי לגדל ילדה חזקה, פמיניסטית,
פירושו גם חופש מהוורוד. את הבגדים של אמה טמנתי בפינה נידחת של ארון
הבגדים, ובמשך השנים - שמונה שנים עברו מאז - אני מגלה אותם בכל פעם
שאני עורכת סדר תקופתי. תמיד אני מהססת לרגע, ואז מחליקה אותם קלות
באצבעותי ותולה אותם חזרה במקומם.

משפחה של שני ילדים תמיד היתה התוכנית שלנו, המטרה שלנו, קופסה סימטרית
שבתוכה אני ובעלי בנינו את חיינו. נוח לנו בתוכה. ועדיין, תמיד שמעתי
את עצמי אומרת, חצי בצחוק: "לו מישהו היה יכול להבטיח לי בת...". והנה
עומד לפני פאגר, מכוון את סמן הלייזר שלו על שקופיות של זרעונים זורחים,
וטוען ל-%93 אחוזי הצלחה בקרב זוגות שמבקשים להוליד בת.
זה עדיין לא ודאי, אבל זה הדבר הכי קרוב לוודאי שהוצע בינתיים לעולם
(אני לא מחשיבה את השיטה שבה מגדלים עוברים בתוך צלחת פטרי עד לשלב
החלוקה של שמונה תאים, ורק אלה מהמין המבוקש מושתלים בתוך הרחם; שיטה
זאת קובעת את מין היילוד בוודאות מוחלטת, אבל המחיר יקר כל כך והתהליך
כל כך חודרני, עד שהשימוש בו בגבולות ארצות הברית מוגבל לזוגות עם בעיות
של גנטיקה או פוריות). "מיקרוסורט" אינה שיטה אבסולוטית, אבל היא מוציאה
את עניין מין היילוד מתחום סיפורי הסבתא ומשליכה אותו ללא רחמים לתחום
המדע הקיים, המדיד, שנמצא בהישגם של אנשים רבים.

אכפת לנו מהו מין הילדים שלנו. יש כאלה שאכפת להם יותר מלאחרים, אבל
לכולנו זה אכפת. זאת ה