סליחה, זה עורף זה?

במלחמה, כמו במלחמה, יש כל מיני רעשים שמפריעים לשגרה, תלוי מאיזה צד של המפה מסתכלים על זה. בצפון השגרה היומיומית מופרעת, בעצם ימים אלו, ברעשי קטיושות וירי תותחי צה"ל. גם האזעקות מפירות את השקט, יחד עם צופרי רכבי הפינוי והצליל המזעזע של בתים קורסים, זכוכיות מתנפצות ומיכלי דלק וגז מתפוצצים.

ויש רעש, שמין הסתם מפריע דווקא לתושבי מרכז הארץ, שרואים מרחוק או בטלוויזיה את מה קורה בצפון.

מסתבר שמאז החלה המלחמה בלבנון התרחבו נתיבי טיסת מטוסי חיל האוויר והכל על חשבון – איך לא – המרחב האווירי האזרחי של נמל התעופה בן גוריון.

התוצאה ברורה: המטוסים האזרחיים, אלו שבימים כתיקונם בעונה זו של השנה, "מפנים" את תושבי מרכז הארץ עתירי הממון לחופשותיהם באתרי נופש בחו"ל, שינו נתיב. בימים שבשגרה הם ממריאים ונוחתים בנתב"ג בנתיב המדלג על אזורי השרון: פתח תקווה, הוד השרון, רעננה, נתניה וראשון לציון. נתיב זה הוא גם מחוץ לתחום של חיל האוויר. כי יש מי שמגיע לו שקט כל השנה וכל השינה.

אלא מה? מפתיחת המלחמה נפתח המרחב האזרחי הזה למטוסי חיל האוויר הטסים צפונה לעבר משימותיהם בלבנון. הואיל וכך, נוצר הצורך לשנות את נתיבי הטיסה של מטוסים אזרחיים הבאים ויוצאים מנתב"ג ובעיקר את אלו הממריאים. התוצאה: רעש אדיר של 24 שעות ביממה מעל אזורי השרון. מכאן נוצרת בעיה של ממש, משום שכנראה זה בדיוק ההבדל בין מדינת "מרכז הארץ" שרוצה שקט בלילה, לבין זו שבחזית הסופגת.

ומשהו מרגיע לאלו ששנתם נודדת בלילות: מיד עם סיום המלחמה, מבטיחים ברשות שדות התעופה ובחיל האוויר, ייסגר שוב המרחב האווירי של נתב"ג לפעילות צבאית והשקט ישוב למחוזות אלו. עד אז, יצטרכו המתלוננים להצטייד באטמי אוזניים ולהתנחם בעובדה שיש בצפון מי שמוכנים להתחלף איתם ברעש של מטוסים, במקום קטיושות וצפירות אזעקה. יחי ההבדל הגדול.

השבוע צולם חיים אברהם, אביו של החייל בני אברהם ז"ל, אוחז בפגז עליו הכיתוב: "זה פגז שאני שולח לנקום את נקמתם של בני, עדי ועומאר ז"ל. בני אברהם ז"ל וחבריו הותקפו במהלך סיור שגרתי שערכו בהר דב ונרצחו בידי החיזבאללה".

לאחר שכתב את שכתב על הפגז, נכנס האב חיים, בעידודו של המג"ד, לתוך התותח המתנייע וירה צפונה. הפגז עשה את דרכו ללבנון, אבל אף אחד לא יודע היכן הוא נחת ובמי באמת פגע.

ואני שואלת: איך ירגיש האב השכול אם ידע שהפגז פגע אולי בבית שבו ישנו אותה עת ילדים חפים מפשע, למרות שזו מלחמה והזהירו את האזרחים להימלט מהמקום? למה לצאת עם הסיפור הזה בכותרות, תמונות ענק ובאמירות ששייכות ומתאימות לאלו שמעבר לגבול?

אפשר היה להסתפק בעובדה שהאב השכול, איש מקסים לכשעצמו עם אמירה משמעותית על מלחמה ושלום, שליווה את המאבק להשבת הבן וחבריו בצורה מכובדת וראויה לציון, מסייר בין החיילים ומעודד אותם בעניין המלחמה הצודקת.

עדיף היה צילום שלו כשהוא מחבק את הלוחמים היוצאים לקרב, במקום התבטאות מצולמת עם פגז ביד בנוסח של 'עין תחת עין'.

לחילופין, אפשר היה להוסיף תמונה של חיים אברהם כשהוא נפגש עם אחיו של עומאר סוויד ז"ל, שגויס למילואים כמוביל פגזים, כשהוא לוחש על אזנו – בלי שאף אחד ישמע – שאלו (הפגזים כמובן) ינקמו את נקמתם המתוקה. תמונה אחת שווה אלף מילים במקום פגז עם כתובת לא ידועה.

חיים רמון נחקר במשך 7 שעות והכחיש את החשדות. זה היה ביום הכי קשה בקרבות בלבנון. במקום לשבת היכן שצריך לשבת – כשר בכיר במדינת ישראל, הוא התנהל מול חוקרים בלהוציא את צדקתו לאור. ומה עשתה אותה עת המתלוננת ה' ? טסה לחו"ל. כי היא את התכניות שלה לא תשנה ולו על מנת שהסיפור הלא נעים הזה ייגמר במהירות, לטובת שני הצדדים כמובן.

כעת, נחכה עד שהגברת תשוב מחו"ל ותאומת או תעומת מול מה שאמר שר המשפטים בחקירה. ונזכור שהחברים שלה אמרו שהיא בחורה נאה, יש לה חבר ולכן אין לה עניין ליצור סקנדלים ועוד עם שר. ואני שואלת: האם חיים רמון – במעמדו כשר משפטים במדינת ישראל, לא מכיר ומודע לדקויות החוק? אין לו חברה ? הוא לא חתיך/נאה וכיוצ"ב? ובכלל, בעיצומה של המלחמה – זה מה שהוא חיפש? ומה אנחנו מחפשים בתוך הסיפור הזה בימים טרופים אלו?

אגב, יש לנו עוד נשיא שמחכה ב-HOLD להכרעה בעניינו, ודווקא אלו בדיוק הזמנים שצריך שר משפטים חזק ונשיא שיאחד את העם. זה מה שאין.