תינוקות של בית רבן

הרעיון לפתח הריון גברי בקושי צץ, וכבר מתייחסת אליו מרבית האוכלוסייה, נשים כגברים, בדחייה רבתי. אחד הנימוקים המכריעים כנגדו הוא השינויים הצפויים בגוף הגבר; עצם המחשבה על צמיחת החזה הגברי עד לכדי שדי הנקה לא מעוררת, איך לומר, את התיאבון האסתטי. אבל עידנים לפני שעלה הרעיון הזה, וגם לא מעט שנים לפני שקוזמו קריימר ופרנק קוסטנזה הגו את רעיון החזייה הגברית, סופר בתלמוד (במסכת שבת) על מצוקתו של גבר שאשתו מתה בלידה והוא היה עני מכדי לשכור את שירותיה של מינקת. באין פתרון אחר מילא אלוהים - כך התלמוד - את שדי הגבר הזה בחלב, והוא עצמו היניק את תינוקו.
קשה להעריך שעל סמך הסיפור הזה יתנדב הממסד הרבני להעניק הכשר להריון הגברי, אבל לאורך השנים היהדות דווקא גילתה נכונות רבה להכיר במצוקתו של היחיד, ואף למצוא לה פתרונות, חלקם יצירתיים במיוחד. זו מסקנתה של ד"ר מישל קליין, מחברת הספר "עת ללדת" "A Time To Be Born"

" גיליתי שבמשך כל ההיסטוריה", היא אומרת, "הדת היהודית היתה מסוגלת להתייחס לצרכים הפסיכולוגיים של האנשים ולענות עליהם".
"עת ללדת" יצא לפני מספר חודשים בהוצאה יהודית אמריקאיתThe Jewish Publication Society “ הוצאה לאור שתכליתה עריכת הכרות ליהודי צפון אמריקה עם המחקר היהודי המודרני. להבדיל ממרבית ספרי ההדרכה ללידה, "עת ללדת" הוא קובץ של מנהגים, אמונות והתייחסויות הכרוכות בהריון ולידה ביהדות. במהלך 12 שנה ליקטה קליין, פסיכולוגית במקצועה, שלל דיווחים ועדויות מנשים הרות, מיולדות, ממיילדות קשישות, מספרות ענפה ומארכיונים. ולהבדיל מספרים המתייחסים ליהדות כאל דת בלבד, כאל קובץ חוקים שיש לקיימם, זהו ספר שנוגע פחות בחוקים ויותר במנהגים ובמסורות, פחות במטרות רפואיות ויותר באמצעים עממיים ובמה שהם מייצגים. קליין נולדה באנגליה וגדלה בז'נווה, שם עבד אביה בארגון הבינלאומי לעבודה, זרוע של האו"ם. היא למדה פסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטת לונדון ובקיימברידג', עשתה דוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית בלונדון, התחתנה עם ישראלי ועלתה ארצה ב- 77'. קליין ובעלה, פרופסור במכון ויצמן, וארבעת ילדיהם גרים בבית נאה ברחובות.

"את הדוקטורט התחלתי עוד לפני שילדתי את הילדה הראשונה, וגמרתי ב81', לפני הלידה השלישית", קליין מספרת. "כשסיימתי אותו חיפשתי כיוון חדש: ישבתי אז עם שכנה, דיברנו על חוויות ההריון והלידה, והיא אמרה שהיא מחפשת ספר שיסביר לא רק את התהליכים הרפואיים, אלא יעסוק בחוויות וברגשות שמלווים את התהליך הזה".

קליין התלהבה, וגמרה אומר להכין ספר שיעסוק בהיבטים הפסיכולוגיים והחווייתיים של הנושא. היא פתחה בסדרת ראיונות עם עשרות יולדות בשני בתי חולים במקומות שונים בארץ, כמעט בכל טיפות החלב ברחובות ובסביבה ובכמה מושבים. במשך שנה הסתובבה עם התינוקת החדשה שנולדה ("הלכתי לכל מקום עם התינוקת והטייפ") והקליטה דיווחים, רגשות וגם סיפורים, "כדי שיהיה מעניין ושונה ממה שיש בשוק". עם התקדמות הראיונות הבינה קליין ש"ישראל נמצאת בצומת דרכים, בין העולם הישן, שהסבתות עדיין זוכרות, לבין הרפואה המודרנית. זה היה לפני 17 שנה, והמצב היה שהרבה יולדות למדו בטיפת חלב כיצד לטפל בתינוק ואחר כך חזרו הביתה ושמעו מהסבתות שלהן את ההסברים העממיים, של העולם הישן".
היא פנתה איפוא לראיין גם סבתות, הגיעה למיילדות שעלו מארצות שונות, כמו גם למיילדת ילידת ראשון לציון שהיתה בוגרת אחד מקורסי המיילדות הראשונים שנערכו ב"הדסה" בשנות ה- 20 . "התחלתי לחשוב שמה שמאפיין את החוויות והמושגים שאני נתקלת בהם הוא לאו דווקא הישראליות של הדוברות, אלא יהדותן. הצהרה כמו 'אצלנו לא נהוג שגבר ישתמש באמצעי מניעה" ששמעתי לא מעט, איפיינו את הגישה היהודית הרווחת".
הכיוון החדש שתפס הספר המתגבש הוביל את קליין לספריות, ארכיונים, אוספי סיפורי עם, שירי ערש, כתבי יד על תולדות הרפואה, ליטורגיקה יהודית, יומנים וספרי קהילה, מחקרים אנתרופולוגיים, היסטוריים ואתנוגרפיים, מוזיאונים ואוספים פרטיים, ספרי קבלה - בעיקר קבלה מעשית - וספרות פמיניסטית יהודית מודרנית. "בסופו של דבר ראיתי שהמטרה היא להעביר את מה שנשים חשו, ולאו דווקא את העמדה הממוסדת של ההלכה. רציתי להביא את כל הגוונים של חוויית ההריון והלידה אצל יהודים".

|דגש| מגוון אמצעי מניעה |סדגש|

מה שנשים חשו, מתברר, לא תמיד תאם את תפיסת ההלכה. כך, למשל, בנושא ההפלות ואמצעי המניעה. קליין בדקה ומצאה שעל אף האיסור של שפיכת זרע לשווא, נהגו יהודים, ובעיקר יהודיות, למצוא דרכים להימנע מהריונות לא רצויים. עוד בתקופת התלמוד, נאמר בספר, הכירו היהודים תרופות נגד צהבת ואנמיה, שגרמו לעיקור זמני, ובמקרים של מינונים גבוהים גם לעיקור תמידי.
אחת התרופות, "כוס של עיקרין" שמה, כללה תערובת של אבקות שנטחנו משורשים שונים שעורבבו ביין. למרות התפיסה כי ההולדה היא חובה המייצגת אמונה מלאה בדרכו של אלוהים, ללא קשר למצבם הפיזי של הילדים, קליין מספרת כי נשים יהודיות בפולין במאה ה- 16, שילדיהן "לא הלכו בדרך הישר", חשבו אחרת; הללו נהגו לשתות את "כוס העיקרין" כדי להימנע מלידת צאצאים סוררים נוספים. מתכונים דומים כנראה היו תקפים לאורך דורות רבים, כי ב- 1946 התלוננה אשה בפני בית הדין הרבני של פתח תקווה שהמשקה לא עזר לה. הרב שאליו פנתה המליץ לה לפנות לרופא "מומחה יותר".

נשות פולין לא היו היחידות שמצאו דרכים עוקפות תורה. בספר גינקולוגיה עברי מימי הביניים, "זיכרון החוליים" שמו, מצאה קליין את ההכרזה ששתיית משרה של עץ השיטה גורמת לעיקור תמידי; עוד נאמר בספר כי המתכון "בחון ומנוסה". לרופא היהודי הספרדי ששת בנבנישתי (1131-1209), לעומת זאת, מיוחסת ההמלצה על שתיית משרה של עלים, פרחים ופירות של צמח אחר, שלזיר שמו, כדי להבטיח עיקור תמידי.
קליין כותבת כי למרות האיסור האשכנזי בימי הביניים על עיקור גברי, גם במקרים של סוטים, היו מי שהימרו אותו. בראשית המאה ה-14, לדוגמה, אישר חכם התלמוד הספרדי יום-טוב אישב