כבר כמעט הייתי בקונצנזוס

אני שמאלן. אני שמאלן מתוסכל. אני שמאלן מתוסכל בריבוע. אני מתוסכל, היות ולבחור להיות שמאלן בחברה הישראלית, עתירת גיבורי תהילת המלחמות; המעריצה את טייסי מכונות הקרב האוויריים; המתרפסת בפני גנרלי צבא היבשה השופעים אנרגיה מכל בונקר הרוס ורכב מופצץ, זו משימה כמעט בלתי אפשרית. להיות שמאלן, אוהב אדם, ללא אבחנה של דת ולאום, המקדש את החיים כערך עליון, זו מעמסה כבדה, חסרת גיבוי, בחברה כזו.

אך, אני מתוסכל, גם, היות וחשבתי שהפעם זכיתי להימצא בקונצנזוס הלאומי, כלומר, האמנתי שההסכמה הלאומית הגיעה אלי ופתחה את דלתה בפני; שהיא קבלה אותי במאור פנים ולא תאכזב, כהרגלה הנלוז, מזה שנות דור. שלא כמו במלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1982, התפתיתי, הפעם, להיתפס לאשליה שאנחנו צודקים; שהמלחמה הזו צודקת והקורבנות שלה הם קורבנות של מלחמת "אין ברירה".

בשנת 1982, התייצבתי, כבר ביום הראשון למלחמה, מול משרד הביטחון, עוד לפני שיוסי שריד ואחרים השמיעו קולות, והכרזתי: אין זו מלחמה צודקת! אין מלחמה צודקת! והימים ימי 40 הקילומטרים הראשונים בבוץ הלבנוני ורובם ככולם עדיין מאמינים שהמסלול העומד בפנינו הוא קצר ומהיר. ורק אני ואח"כ אחרים ועוד אחרים. לאחר שנים נוספות באו גם הנשים האמיצות מ"ארבע אימהות" (שיש מי שמעז בחוצפה לקרוא להן "ארבע הסמרטוטיות"), שהבינו שעוצמת צה"ל אינה יכולה להחליף את השפיות של חסידי דו הקיום; אותן אימהות שהעלו על נס את ההתמסרות לקדושת החיים; אותן גיבורות שהטמיעו את ההבנה שמחיר הקונצפציה של כיבוש, הוא גבוה הרבה יותר מדי. חייבות היו לחלוף 18 שנה; חייב הייתי לאבד את בננו זיו בעת שירותו הצבאי, על מנת שהיציאה מלבנון, חפוזה אך ללא אבדות, תהפוך לקונצנזוס ותאפשר לי לחבק את הקונצנזוס הלאומי, חוויה שלא זכיתי לה שנים רבות.

והנה הגיעה מלחמת לבנון השניה שהוצתה במזיד על ידי החיזבאללה, כאשר הם חטפו שני חיילים מתוך שטח המדינה והרגו ארבעה אחרים ותקפו בטילי קטיושה את כל גזרת יישובי הצפון. והייתה לי עדנה שכעת, עם מלאת לי שבעים שנה, הצלחנו, אני והקונצנזוס הישראלי, להתחבק ולתת גיבוי אחד לשני. לפתע פתאום חשתי שאיני מוקצה יותר מחמת מיאוס ע"י מאות טוקבקים מופרעים, הקוראים לחיסול עם שלם; שראש הממשלה שלי ושר הביטחון שלו (שהוא עוד יותר שלי), העניקו לי "מלחמת אין ברירה" ונטעו אותי בלב הפטריוטיזם הלאומי, אותו פטריוטיזם שהיה נחלת בננו ז"ל, ואשר היה כה חסר לי, מאז נפילתו לפני כעשר שנים.

ואז, בשיא התחדשות הברית עם הקונצנזוס, בא הקרב במרון א-ראס ואח"כ בבינת ג'בל; וגדוד הצנחנים, המצטלם לפני כניסתו ללבנון, למען המוטיבציה הלאומית; ודברי הרהב של הרמטכ"ל על 10 בניינים בביירות עבור כל בנין בחיפה; וההרס המאסיבי בלבנון; ותכניות הגירוש של תושבי לבנון צפונה אל מעבר לנהר הליטאני (טרנספר?!); ושר הביטחון הצורב את שמו בתודעתו של נסראללה; והדוברת שלו, שחמלה נשית היא ממנה והלאה; וכל הגנרלים בדימוס שהפכו לפרשנים, בעלי כושר דיבור בלתי נלאה (ואנחנו חשבנו, לתומנו, שכאשר התותחים רועמים, המוזות שותקות) והמשך התקיפות, ללא אבחנה, של האוכלוסייה הפלסטינית בחזית הדרום, בחסות הקונצנזוס של המלחמה בצפון.

אני גם חוזר ותוהה מה קרה לאותם השיעים שזרקו עלינו אורז, פרחים וסוכריות ב1982? נה הפך אותם לאויבנו המרים התומכים בחיזבאללה? לפתע התייצבה, מולי, הממשלה שהבטיחה "חיי כיף" בסוף הקדנציה הראשונה, בדמות מערכת שלטונית שמעצבת מדינה, עם רצועות ביטחון, זרועות הרס, מסביב לה; שבונה מדינה המכונסת בתוך חומה וגדרות, כאמצעים בלעדיים למניעת חורבן הבית השלישי; שמחזיקה במרתפים, בלתי ידועים, את נשק יום הדין; שיוצרת אג'נדה למלחמת גוג ומגוג עם סוריה ואיראן ומקריבה את חיי בניה ואזרחיה על מנת לשמש ראש החץ במלחמת ה"נוצרים שנולדו מחדש" כנגד העולם המוסלמי.

לכל אלו ולסעיפים נוספים, בסדר היום הלאומי, האסוני, ובעיקר למדיניות, שאין לה תקדים בהיסטורית המלחמות שלנו, שבה אנו מסרבים להפסקת אש עד אשר נסיים את הכתישה, ההרס, החיסולים והגירוש ההמוני - עדיין קיים קונצנזוס במדינה, בתוקף העיוורון שאנו לוקים בו, שגם אני נדבקתי בו עד שפקחתי את עיני מחדש. בשלהי תקופת העיוורון הזו, אפילו נכשלתי כאשר התראיינתי לתכנית רדיו יוקרתית וגמגמתי דברים חסרי טעם על מלחמה מוצדקת המתנהלת, אמנם, בעוצמת הרג והרס, ללא מידה.

הקונצנזוס לא שינה את פניו; ה"חיבוק" של העורף לא פחת; ושירה הגולשת שהגיבה באחד הטוקבקים, עדיין מטיפה "ואללה, יופי- מגיע להם, שימותו אחד אחד", אבל אני הצלחתי להשתחרר מחיבוק הדוב של הקונצנזוס ולחזור לממדים הטבעיים שלי- אב שכול, הבוכה על בנו שאיננו; המבכה את הריגתם של ילדים ואימהות "בלתי מעורבים"; הכואב את אובדנם של אימהות החיילים שנפלו בקרבות; אשר לבו מתפוצץ ממותו של יהונתן (סרגיי) וולסיוק בן ה-21, החייל הבודד מאוקראינה שהאמין שעל מנת להיות ישראלי, מן המניין, עליו לסכן את חייו ואפילו להקריבם ואשר אפילו לא זכה ליותר משורה אחת קצרה בתקשורת המגויסת.

חזרתי להאמין, באמונה שלמה, שצריך להפסיק להפציץ ולירות ולהתחיל לדבר; שצריך, למרות הכל, להסתכל אחורה בתבונה, ולבחון מה הצלחנו להשיג באמצעות המלחמות ומה השגנו בזכות השלום עם מצרים וירדן. חזרתי להיות שמאלן מתוסכל, דווקא בשל היותי במיעוט. אך היום אני יודע, יותר מאשר אי פעם, שגם נסראללה וגם פרץ לא יסיטו אותי יותר מהמסלול שבחרתי בו רוב שנותיי - ש"טוב לחיות בעד ארצנו" ו"טוב לאפשר, לשכנינו, לחיות בעד ארצם, שלהם".

* הכותב הוא אביו של סרן זיו ברגור ז"ל וחבר בחוג ההורים-פורום משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות, למען שלום, פיוס וסובלנות.