מלחמה בצפון

אויב אחר, מלחמה אחרת

בעז העצני מסביר שבדרום לבנון נתקלנו באויב בלתי מוכר בעל רמת לחימה גבוהה ו"משחק הנאורות והמוסר" של צה"ל אינם מתאימים פה

בעז העצני

חסן נסראללה, המכיר את הרגישות הגבוהה לחיי אדם אצלנו, הכריז כי מטרת החיזבאללה הוא הסבת מקסימום נפגעים, מתוך הנחה, שהוכחה בעבר, שזו הדרך לשבור את העורף הישראלי. כך הופכת הרגישות הזו שלנו לפירצה הקוראת לגנב ולמנגנון המעלה את מספר הקרבנות שלנו. צימאון הדם החולני הטבעי של אויבינו מוגבר ע"י ההבנה הרציונאלית שכתוצאה מהקזת דמנו, הם ישיגו בסוף כל דבר - "קורי עכביש" בשפתם. הרגישות הזו גורמת לנו לעיתים לוותר על נכסים לאומיים כדי לחסוך בחיי חיילים, ויתורים המובילים להגברת הביטחון העצמי של האויב, לסיבוב מלחמתי נוסף בעוצמה גדלה והולכת, ובכך לקורבנות נוספים - רוח גבית לטרור, בלשונו של בוגי יעלון.

התקשורת מעצימה את הכאב על חללי צה"ל למימדים בלתי סבירים ויוצרת תודעה המשכיחה את העובדה שתפקידו של הצבא להגן על תושבי המדינה גם במחיר כואב של חיי חיילים. אזרח הרוג בחיפה מכאיב פחות בתודעה הציבורית מאשר חייל שנפל בדרום לבנון. יש להניח, כי מדובר במסורת שנטעה התקשורת השמאלנית ושנועדה לדחוף את דעת הקהל להשתכנע בנחיצות הנסיגות, שפעם חשבו שיביאו את השלום. הרגישות הזו שירתה היטב את הקמפיינים של השמאל להוצאת צה"ל מלבנון, אוסלו, ההתנתקות - כל הנסיגות והוויתורים שהביאו בדיוק את ההיפך מהשלום.

הואיל וחיי אדם אצל החיזבאללה אינם חשובים, צריכה הייתה התשובה הישראלית להפגזות הבלתי פוסקות על אזרחינו להיות חד משמעית ואכזרית – חיסול הנוכחות השיעית בדרום לבנון לצמיתות.
לאחר אזהרה לתושבים להסתלק צפונה, דבר שצה"ל כבר עשה, היה עלינו להחריב עד היסוד את הכפרים והעיירות השיעיות שבהן גרים המחבלים ומשפחותיהם, מבלי להשאיר מהם זכר. החיזבאללה מספק לנו הצדקה מלאה לכך ע"י ההתקפות על יישובינו ואנחנו אכן מנצלים זאת בביירות, אך משום מה לא במקומות שלתוכם אנו שולחים את החיילים. ניסיונות ההשתלטות על מרון א-ראס ובינת ג'בל, שעלו לנו ביוקר, היו נראים אחרת לגמרי אם לא היו שם בתים. מוטל עלינו לא רק להכות אותם צבאית, אלא גם להוציא מהם את החשק להתעסק איתנו לתקופה ארוכה.

איש עדיין אינו מעלה בדעתו אצלנו לפגוע כך בעורף של החיזבאללה. ממשלת "שלום עכשיו" הנוכחית שנקלעה למצב הדורש פעולה קשוחה ונמרצת, נוקטת, כמיטב המסורת הישראלית, באמצעים שהם מעטים מדי ומאוחרים מדי, והמחיר בהתאם. האופוזיציה הדחלילית מימין אינה מנסה להיות משקל נגד להפגנות השמאל הסהרורי ע"י ביקורת לגבי ההססנות הזו בלחימה.

זו לא הפעם הראשונה שאנחנו משלמים בחיי חיילים ואזרחים מתוך רחמים על האויב. ב"חומת מגן" ספגנו 13 הרוגים במחנה הפליטים בג'נין עד שאושר להכניס טרקטורים להרוס את האזור שממנו ירו.
הצדיקים היושבים בבג"ץ לא אישרו בשום אופן להרוס את הבנייה הערבית הדלילה בציר כיסופים, שחיבר בין גוש קטיף לקו הירוק. כנראה שהרכוש הערבי חשוב להם יותר מחיי היהודים. כך נרצחו, בין היתר, טלי חטואל ובנותיה ע"י החוליה הפלסטינית שאנשיה ניגשו וביצעו בהן וידוא הריגה בנוסח הגסטאפו. הם הגיחו בחסות הבתים שאהרון ברק לא התיר לגעת בהם, ברחמיו הרבים. הפעולה שבה נהרגו 6 חיילים בנגמ"ש שהתפוצץ בשכונת זייתון בעזה יכולה הייתה להתבצע ע"י הפצצה מהאוויר, אך אזרחי האויב קודמים. ציר פילדלפי יכול היה להיות מקום רגוע בהרבה, אך מני מזוז לא התיר להרחיב אותו ע"י הריסת בתים.

להוריו של לוחם השייטת, מורן ורדי ז"ל, שנפל בפעולה ללכידת מבוקש בשכם, התברר כי נאסר על הכוח לירות טיל אל הבית שבו הסתתר המחבל. להורים הנדהמים נאמר בפרצוף וללא כל בושה ע"י האלוף ישראל זיו, כי "חיי אזרחי האויב חשובים לא פחות מחיי חיילי צה"ל". ה"מוסר" הקטלני הזה מכניס את צה"ל לאילוצים שלעולם לא יאפשרו לו לנצח.

מי שעוקב אחרי התנהלות הממסדים הפוליטיים, התקשורתיים והמשפטיים בישראל אינו יכול שלא להבחין כי קיים אצלם סולם חשיבות של ערך חיי האדם לסוגיו. במקום האחרון נמצאים המתנחלים, שדמם הוא הזול ביותר. דרגה מעליהם נמצאים אזרחים רגילים. מעליהם בדרגת הדאגה והכאב נמצאים חיי החיילים, לאחר מכן מגיע תור הבתים הערביים, והכי חשובים הם חיי אזרחי האויב "החפים מפשע".

כל עוד היה מולנו אויב חלש, יכולנו להמשיך את משחקי "הנאורות" הללו, יחד עם יתר התיאוריות ההזויות שצמחו בצה"ל כגון "עימות נמוך עצימות", (כלומר אנחנו נמנעים מלהשתמש בכל כוחנו למעוך את האויב ויוצרים איזון כוחות מלאכותי לרעתנו, המוביל למלחמת התשה שבסופה ניאלץ למסור לו משהו, כי הרי "ניסינו כבר את הכל").

בדרום לבנון נתקלנו באויב בלתי מוכר. רמת הלחימה והמקצועיות של החיזבאללה מודל 2006, אינה דומה לשום דבר שפגשנו בעבר. עוצמתו, ומחיר הלחימה בו לפי השיטות הישנות, יאלצו בסופו של דבר את צה"ל והממשלה לשנות את כללי המשחק. כולנו תפילה שיישארו לנו חיילי חי"ר עד שירד אצלם האסימון. היום שבו כללי הלחימה ישתנו, יהיה היום שבו ישראל תתחיל בפעם הראשונה לדאוג באמת ובתמים לשלום חייליה ואזרחיה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully