למה אנחנו אוכלים?

תקציר:
כמה פעמים ניסית לרזות? כמה פעמים הצלחת? למה?
בניגוד לדעה הרווחת שהשמנה נובעת בסך הכל מאכילת יתר והיא לפיכך עונשה של גרגרנות, מוצג כאן מנגנון-על לבקרת מידת האכילה המסביר כי למרות יכולתנו הניכרת להחליט כמה ומה אנו אוכלים בכל רגע נתון, הרי שלאורך זמן מידת האכילה אינה פעולה רצונית. בכל זאת ביכולתנו להשפיע על מידת האכילה בעקיפין, בעזרתה של תנועה פיסית המשפרת באופן טבעי את מגוון תיפקודי הגוף.


בעולם המערבי (=חברת שפע) מסווגים יותר מ30%- מהאנשים כבעלי משקל עודף, ברוב מקרי ההשמנה ניתקל בשלוש תופעות הגורמות יחד או בנפרד לצבירת היתר של השומן:
1. אכילת יתר.
2. יעילות גדולה יותר בניצול אנרגייה מהמזון.
3. מיעוט פעילות גופנית.
המתבונן הקפדן ודאי יבחין כי לשלושת התופעות מכנה משותף והוא ניסיונו של הגוף להשלים חוסר באנרגייה; אם מבחינת חסכון בהוצאת האנרגייה, התייעלות בשימושה או הכנסת מקורות אנרגייה בקצב מוגבר (אכילת יתר).
קצת מפתיע לחשוב על האדם השמן כחסר אנרגייה, לגוף שמן יש כמובן הרבה אנרגייה "פוטנציאלית", אך זו אגורה כשומן ואינה זמינה לשימוש מיידי. דומה הדבר להבדל שבין חשבון עובר ושב בבנק לבין חשבון חסכון, כמו ניהול המשאבים הכלכליים כך גם ניהול המשאבים האנרגטיים של הגוף. לשימוש זמין/שוטף עומדים לרשות הגוף בעיקר הסוכרים שבדם ומאגר הגליקוגן ואילו ניצול מאגרי השומן שמור לזמני חסר קשים במיוחד. כך קורה שלמרות שלמעשה חוסר האנרגייה אינו מוחלט, הרי שבפועל מרגיש האדם השמן מצוקה מתמדת וגופו מתנהל בקצב איטי הבא לידי ביטוי לא רק בשלושת התופעות שצוינו לעיל אלא אף בנטייה מוגברת למחלות.
גופנו, מערכת מורכבת (ומתוחכמת) המוציאה לפועל מגוון תהליכים, ערוך לתיאום בין קצב העבודה הנדרש ובין צרכיו. בדומה ליכולתנו להחליף הילוך במכונית כשברצוננו לנסוע מהר יותר, כך גם הגוף יכול לשנות את קצב העבודה שלו בהתאם. אין טעם לעבוד מהר כשיש מעט מטלות ורצוי מאוד להזדרז כשיש הרבה עבודה. המנגנון הקובע את קצב העבודה פועל על-ידי שינוי מידת הצימוד בין התהליכים האנרגטיים. קצב איטי - צימוד הדוק, הינו יעיל ביותר בניצול האנרגייה ולעומתו קצב מהיר - צימוד רופף, יעיל פחות בניצול האנרגייה אך מגדיל את הספק המערכת.
הקצב הקובע את מידת זמינותה של האנרגייה בגוף הוא המבדיל בין השמן והרזה בעוד שגופו של הרזה מתנהל בקצב מתאים הרי שגופו של השמן מתנהל תמיד בקצב איטי מדי.
לכל אדם קצב משלו, והתנודות, בהתאם לצורכי הגוף המשתנים, נעות סביב קצב בסיסי האופייני לכל אחד ותלוי בעיקרו בגורמים גנטיים (% 70) ובחלקו בגורמים סביבתיים (% 30). נקודה זו חשובה להבנה שכן עם כל הרצון והיכולת העומדים לרשותנו, ישנם גורמים בסיסיים המשפיעים במידה רבה על משקלנו ויכולתנו לשנותו היא לא בלתי מוגבלת. היזכרו במכונית, החלפת ההילוך משפיעה במידה רבה על מהירותה של המכונית אבל אינה יכולה להפוך חיפושית לפאררי.
הנחת היסוד המוצגת כאן היא שקצב הגוף קובע את מידת האכילה, במידה וקצב הגוף איטי מדי הרי שתינתנה הוראות אוטומטיות לאכילה - פתאום "מתחשק" לנו לאכול ואנו, כביכול ללא יכולת שליטה, מוצאים את עצמנו מול המקרר הפתוח. מנגנון-על זה בא להבטיח שבכל מקרה לא יחסר לנו מזון = אנרגייה. מערך בקרה זה נכנס לפעולה רק במידה ומנגנוני הרעב הראשוניים (כמו התרוקנות הקיבה או ירידת רמת הסוכר בדם) לא גורמים לנו לאכול מספיק לצורכי גופנו. זו הסיבה לכך שהרבה מהנוטים להשמנה מדווחים על אכילה שאינה קשורה ברעב. העיקרון על-פיו פועל מנגנון זה, דומה למנגנון המפעיל את הכנסת הקיטור ברכבת קיטור: רק כאשר קצב תנועת גלגלי הרכבת יורד מתחת למינימום קבוע, נפתח שסתום מיכל הקיטור למעבר האדים למנוע. בניסויים בהם נתנו לאנשים לשתות משקה שערכו הקלורי אינו ידוע להם, נמצא כי הם שתו ממנו כמות שערכה הקלורי היה שווה לממוצע הקלוריות שהם רגילים לאכול ולפיכך ניתן היה להסיק שהגוף "יודע" כמה קלוריות הוא צריך. ברור לכן, שניתן לצפות שבמוקדם או במאוחר יש סיכוי סביר שאנו נמצא עצמנו "נשברים" מכל דיאטה דלת קלוריות זו או אחרת.
מידת האכילה היא תוצאה מדויקת של צרכי הגוף להוציא לפועל את מגוון פעולות החיים ולכן הסיכוי לבצע החלטה רצונית של קיצוץ במזון מתנגשת ביעדי הגוף לחיים.
מערך בקרה זה חיוני לחיינו והניסיון העיקש לנטרל אותו עלול להסתיים בתוצאות הרות אסון המוכרות לנו כאנורקסיה. במצב בו שובשה הבקרה מאבד האדם את הידיעה האינטואיטיבית של מידת האכילה ועלול להגיע למצב של חוסר אונים מוחלט המתבטא בחוסר אכילה גם כשמערכות הגוף קורסות מחוסר אנרגייה. סכנה זו אינה חריפה אצל הנוטים להשמנה שכן קצב גופם האיטי מדי גורם להם בדרך כלל לאכול יותר מכפי שגופם יכול לנצל. אכילת יתר אצל האחרונים, היא בראש ובראשונה ניסיון לפתור את מצוקת האנרגייה המורגשת בגוף (קצב איטי).
כל אחד חש לעתים במצוקת אנרגייה, אותה הוא פותר על ידי ארוחה מתאימה ומנוחה הולמת (הוראות אוטומטיות של מנגנון אוטונומי). לעומת זה האדם השמן "תקוע" כל הזמן במצב המצוקה וכל ניסיונותיו לאכול או לנוח מסתיימים בצבירת יתר של שומן משאין ביכולת הגוף לעבור לקצב מספיק שישחרר את הגוף ממצוקתו.
הנטייה להשמנה (או כאמור לעיל, הנטייה לקצב גוף איטי) היא ברובה תורשתית ובחלקה סביבתית. ברור לפיכך שהגברת קצב הגוף ("החלפת הילוך") היא תנאי הכרחי להרזיה. שינוי כזה חייב להקדים כל "החלטה" על דיאטה להרזיה מסוג זה או אחר והוא כמובן עקב אכילס של רוב תכניות ההרזיה בהן כמעט כל המרזים חוזרים ומשמינים תוך שנה-שנתיים.

איך "מחליפים הילוך"? או על תנועה וקצב
התנועה הפיסית היא החשובה מכל תהליכי הגוף בקביעת קצב הגוף. בניגוד לרוב תיפקודי הגוף הקבועים בדרך כלל, מידת התנועה הינה גורם משתנה ובלתי ידוע מראש. בנוסף, מירב משאבי האנרגיה בגוף מופנים לתנועה שבעזרתה משיג הגוף שני יעדים עיקריים: מזון ורבייה (בשעת פעילות גופנית מאומצת,