בזכות הנורמליות... בתיאטרון

יש תיזה על התיאטרון הישראלי העכשווי שהולכת טוב עם ההנחה הרווחת על המוטיבציה העכשווית בצה"ל, עם תרבות הנוסטלגיה ועם החלום הישראלי-אמריקאי על החיים הטובים.

התיזה הולכת ככה: התיאטרון הישראלי איבד את המוטיבציה. פעם היה כאן תיאטרון רלוונטי, מגויס ומלהיב. התיאטרון-של-פעם היה טוב יותר כי הוא היה מעניין יותר, וערכו בוויכוח הציבורי על עניינים שברומו של עולם היה גבוה יותר. רבים בינינו מתגעגעים לתיאטרון עם "הטעם של פעם", תיאטרון שמגויס לנושאים פוליטיים וחברתיים, מגויס באמת, לעומק, ולא רק בגובה דשא, ב"כזה-כאילו", כדי להידמות למוסף סופשבוע או לטלוויזיה. הגעגועים מלווים באכזבה מהתיאטרון שהפך ל"פס ייצור", למפעל יצרני, המנפיק מוצרי צריכה לקהל מנויים תובעני ושמרן ומתחרה עם עמיתיו בשיטות שיווק במקום באיכות ההצגות. הכוונה, כמובן, ל"מיין-סטרים" של התיאטרון הישראלי: לתיאטרון הממסדי, הרפרטוארי והמסובסד.
את המרירות והגעגועים של צופים בני דור הביניים ל"זמנים ההם" אפשר לשמוע לא פעם בין השיטין של דברי המבקרים ושל יוצרי התיאטרון עצמם, המתלוננים שהמנהלים הופכים אותם לפועלי ייצור במפעל ששיקולי שיווק מדריכים אותו יותר משיקולי אמנות ואמירה.
* המנהלים, מצידם, טוענים ששם המשחק הוא כסף, וכל עוד הסבסוד איננו מספיק - אין להם ברירה אלא למכור כדי לשרוד.

על-פי התיזה ההיא, כשהתיאטרון הישראלי היה מגויס (שנות השבעים עד אמצע השמונים, ימי הזוהר של תיאטרון חיפה ופסטיבל עכו), הוא היה יצירתי יותר, אמיתי יותר, לוחמני יותר. הוא תפקד כנביא ומבשר בחברה הישראלית ולא פעם הקדים את המציאות בשנים רבות. כאשר הקונצנזוס עוד היה מקודש, בתיאטרון הישראלי הוא כבר נסדק. הקהל ושחקני הקאמרי עצמם זרקו עגבניות על מלכת האמבטיה של חנוך לוין בשנת 1970, שלוש שנים לפני מלחמת יום הכיפורים, לפני תנועות המחאה, והרבה לפני שיוסי ידין- שהיה בשעתו בין המוחים נגד מלכת האמבטיה - שיחק אב שכול המטיל ספק בצדקת העקדה של בנו שנפל, (זה קרה בפסטיבל עכו 1984, העקדה מאת עירא דביר, ארבע-עשרה שנים אחרי לוין ושנתיים אחרי מלחמת לבנון).
התיזה על גיוס ומוטיבציה כצירוף מנצח בתיאטרון הייתה מלווה בסלחנות מסוימת כלפי רמת הביצוע, כלפי הערכים האסתטיים והמקצוענות. גם עשייה משלומפרת משהו, מחוספסת, הייתה עוברת, כאשר ההצגה הייתה מגויסת לתכנים לוחמניים שנראו חשובים יותר. אפילו מבקרי תיאטרון נהגו לסלוח, במשך שנים רבות. המסר היה חשוב יותר מן המדיום. התיאטרון הישראלי לא רצה להיות "רק בידור", הוא ראה עצמו כ"שליחות", ממש כמו "הבימה" שהוקמה כחלק בלתי נפרד מתנועת התחייה העברית. "בידור" היה כמעט מילה גסה בחברה שבה נהנתנות נחשבה לתכונה מגונה.

הזמנים השתנו. המהפך התיאטרוני הסתמן בבירור בקיץ 1987, ערב חגיגות הארבעים למדינת ישראל. עידון התיאטרון ה"רלוונטי" והמגויס שפרח בעקרבות מלחמת לבנון - גווע. הקהל הפנה לו עורף.
ביולי 1987 העלו בקאמרי בתל-אביב את המחזמר עלובי החיים, שהפך מיד ללהיט וסחף אחריו ניסיונות של התיאטראות האחרים לחקות את ההצלחה ולייצר מחזות-זמר עתירי תקציב ואפקטים, שגם כרו בור עמוק בתקציבי התיאטראות הציבוריים.
צירוף המקרים והעיתוי אומרים דרשני. קצת היסטוריה: בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה. חודש לאחר מכן, כאשר בריונים לאומנים ניסו "לפוצץ" בחזיזים את ההצגה החגיגית של סינדרום ירושלים מאת יהושע סובול, הפקה של תיאטרון חיפה שהוצגה בהבימה בתל-אביב במסגרת חגיגות הארבעים למדינת ישראל, ישב הקהל בקאמרי, במרחק קטן משם, ומחא כפיים... לתפאורה. סובול התפטר בכעס מניהול תיאטרון חיפה, וביטא אכזבה מן הקהל ומן הביקורת (שלא אהבה את ההצגה מטעמים מקצועיים), בתחושה שהמסר האידיאולוגי שלו נדחה ושכולם נגדו.
למעשה, הסתיימה תקופה והסימנים לכך כבר היו בשטח כמה שנים קודם לכן, ואפילו בהצגות של סובול עצמו. כבר בגטו נמצאו לא מעטו סממנים של הצגת ראווה, והגרעין האידיאולוגי הקשה של ההצגה נמכר לקהל בציפוי קליל ומבדר.
הפקת הראווה של עלובי החיים בקאמרי עשתה, לראשונה בארץ, שימוש במכשור סאונד ותאורה משוכלל, וכאשר שני חלקי התפאורה החלו נוסעים זה כלפי זה משני עברי הבמה ונפגשו בדיוק ב"רגע הנכון", תוך התאמה מדויקת לקצב המוסיקה, הקהל מחא כפיים לגימיק, לטכנולוגיה. למיטב ידיעתי הייתי מבקרת התיאטרון היחידה ש"העזה" לטעון שההצגה שיעממה אותה. ניהלתי על כך ויכוח עקרוני ממושך עם עמיתי מיכאל הנדלזלץ מ"הארץ", שאימץ בעקבות התפעלותו מההצגה את המונח "פרודאקשן וליו", שפירושו בעצם " איכות ההפקה" ואני הייתי מפרשנת כ"ההפקה כערך". התקשיתי לקבל את הנטייה ההולכת וגוברת של התיאטרון להתנתק מתכנים, ממחויבות רעיונית, מן המציאות הגועשת סביב, ולהתמקד בגימיקים.
התיאטרון הישראלי (ולא רק הוא) הפנה עורף לאינתיפאדה, שאותה ראו רוב הישראלים כרע הכרחי שאין מה לעשות נגדו. החברה הישראלית שקעה בתרבות-תרדמת של אסקפיזים והכחשה. החלום הישראלי על נורמליזציה (ראה ספרו של א.ב. יהושע) קרם עור וגידים והיה למציאות וירטואלית, והתיאטרון הזין את החלום הזה.
התיאטרון שלנו הלך ונעשה פחות פוליטי: מחזות העוסקים ב"אני" האישי, באיכות חייו של הפרט ובהגשמה אישית תפסו את מקומם של המחזות האפיים והתיעודיים, אותם מחזות שעסקו בכלל, בקבוצה, ב"אנחנו" ו"הם". הנטייה הכללית היא לכיוון של בידור, ולאו דווקא באמצעות קומדיות ומחזות זמר. אפילו מחזות העוסקים, לכאורה, בנושא חברתי או בפרשייה פוליטית, עשו בידור וניסו להתחרות עם הטוק-שואו על הרייטינג.

ועכשיו אנחנו ניצבים בפני הדילמה:
מה עדיף? הטעם של פעם, עם המוטיבציה והלוחמנות, אך בלי ההישגים המקצועיים של תיאטרון העידן התעשייתי - או תיאטרון מקצועי, בעל סטנדרטים טכניים גבוהים, תיאטרון של "פרודאקשן וליו" גבוה, הקורץ לבידור ולקופה, חושב שיווק-מעל-לכל וקצת משעמם?

אני עצמי חצויה. הלב נמשך אל התיאטרון של פעם, וזה טבעי, כי פעם היו הנעורים, ההתחלות, עידן התמימות. אי-א