כלבי התקיפה של הדמוקרטיה

העם היושב בציון אינו כאחד העמים, לטוב ולרע. אוסף כה גדול של דתות, עדות ודעות בין שישה וחצי מיליון תושבים הופך את החיים בישראל למעניינים, אך לא פשוטים.

אחד הדברים בו כולנו מתגאים הוא העובדה שישראל היא הדמוקרטיה האמיתית היחידה במזרח התיכון. לנו יש בחירות חופשיות, זכויות אדם וחופש ביטוי ששכנינו יכולים רק לחלום על היום בו יזכו גם הם למעט מזה. האמנם?

ההפגנה נגד המלחמה בלבנון שנערכה בכיכר רבין במוצ"ש האחרון, הוציאה מהארון את השד הלוקאל-פטריוטי המודרני. נאצים, בוגדים, גייס חמישי, נבלות ועוד שלל כינויים הוטחו במפגינים ע"י עוברי אורח, שככל הנראה לא הפנימו עד תום את היותם אזרחים במדינה דמוקרטית. בקרב הפוליטיקאים הישראליים, למעט הח"כים הערביים שהיו ממארגני ההפגנה, לא נשמעו קולות שהגנו על המשתתפים בה, אלא עוד גינויים מכל גווני הקשת הפוליטית.

לא רק הפוליטיקאים נאלמו דום. התקשורת הישראלית, אשר אוהבת לראות עצמה כ-"כלב השמירה של הדמוקרטיה", הפכה לכלב תקיפה כשמאמרי מחאה נגד ההפגנה, מארגניה ומשתתפיה מילאו את הדפים. נדמה כי זכות הדיבור של מי שלא חושב כמותם לא קיימת. 22 שנה אחרי התאריך בו נקב ג'ורג' אורוול, מנסה דווקא התקשורת להקים כאן משטרת מחשבות, והיא חשוכה מתמיד.

באופן אישי, אני מוכרח לציין כי איני מסכים עם תוכן הדברים שנאמרו בהפגנה, או לפחות לתזמון בו הם נאמרו. הנה, כבר חסכתי 250 טוקבקים של "שמאלני מניאק". יחד עם זאת, כליברל אמיתי אני מאמין בזכות הדמוקרטית הבסיסית להפגין, בין אם מדובר בהפגנת שמאלנים נגד המלחמה או בפעילי ימין הקוראים לשחרור יגאל עמיר לאלתר.

העיתונאים שקראו למארגני ההפגנה לערוך ביקור הזדהות בצפון המופגז ולהפסיק לצאת נגד צה"ל, יחד עם עוברי האורח שהחלו לגדף ולהכות את המשתתפים בהפגנה, ראויים לחיות תחת משטר האייטולות באיראן. שם סתימת הפיות והחשיבה הקולקטיבית הם ערכים נעלים וקיומיים. קל מאוד לחשוב כמו כולם ולהיסחף עם העדר, אך כדאי לעצור מדי פעם ולבדוק האם העדר רמס משהו בדרך אל הלא-נודע. במקרה המדובר, הדמוקרטיה נרמסה ברגל גסה.

"שמאלנים, סעו לצפון" קרא אחד מכותבי טורי הדעה. בכך איגד את השמאל לאסופה סהרורית אחת, תוך התעלמות פושעת ומכוונת מהדעות החלוקות גם במחנה זה. העובדה כי ישנן דעות המנוגדות לדעותיו של הכותב היא הבעייתית בעיניו, ונדמה כי כל המחזיק בדעה המנוגדת לדעתו הוא טועה ובעייתי, וזאת מכיוון שהוא אינו מחובר למציאות שאינה קרובה לבועה התל אביבית השמאלנית. השורה התחתונה פשוטה היא: כדי לקבל את הזכות להפגין נגד המלחמה יש לצאת מהבועה התל אביבית, לנסוע לצפון ולראות מקרוב את המלחמה ומה היא גובה. חשיבה כגון זו היא שלילה מוחלטת של הזכות להפגין ולמחות במדינת ישראל. האם על מנת להפגין עלי לשהות במקלט בנהריה, להיפצע ולחזור כגיבור משדה הקרב הישר לחברי המנותקים במרכז?

"דעה איננה נעשית נכונה יותר כיוון שמישהו הקריב עצמו למענה" אמר פעם אוסקר וויילד. כדאי היה לכותבי המאמרים השונים לשנן את המשפט הזה, בעיקר נוכח העובדה כי חלק מהמפגינים היו תושבי הצפון המופגז, שבאו במיוחד לתל אביב כדי למחות. האם הם צודקים?

הקלישאה טוענת, כי "כשהתותחים יורים המוזות שותקות", אך נדמה שבישראל 2006 המוזות רועמות יחד עם התותח. הגיעה העת שיינתן פתחון-פה גם לאלה שאינם חושבים כמו כולם. לא הרבה, דקה או שתיים של דיבור רצוף בפריים טיים, ואם אפשר בלי ה"לא הפרעתי לך אז אל תפריע לי". פשוט לשמוע מה יש לצד האחר לומר. אפשר להתווכח על התוכן, אסור להתווכח על הזכות.