"בזכות הנורמליות" - תגובות

תגובות על "בזכות הנורמאליות":

^יהושע סובול, מחזאי וסופר:רוח הבטן המלאה^

יש בחיי הרוח תקופות, ויש תקופות בחיי החומר. יש תקופות שבהן האדם קרוב למקור-החיים, והוא דרוך ומלא יצרים, מלא דחפי אהבה והרס שאינם מתיישבים אלה עם אלה, והוא קרוב לעצמו ולתחושה הדרמאטית של הקיום, ואינו מחפש נחמה, אלא חיים מלאים.
אלה הן התקופות שבהן רוח-הזמן היא רוח הלב הרותח והראש הבוער, והיא צעירה וסוררת, והיא נמשכת לתחושה הדרמאטית של הקיום, האכזרית וחסרת הנוחם. לעומת זאת יש תקופות שבהן האדם מתרחק ממקור החיים, יצריו קלושים, אין בו דחפי אהבה והרס אלא עייפות רבה ורצון ללכת לישון בשקט כמו ילד טוב בלילה-טוב. רוח הזמן היא רוח הבטן המלאה, והיא נדחית מפני התחושה הדרמאטית, ונמשכת להיפוכה, שהיא הנחמה לכל צורותיה.
הנחמה היא גישה מפייסת שמתאימה מאוד לאנשים מפוייסים ולחברה מפוייסת שאין להם שום עניין בתחושה הדרמאטית של הקיום. כוחה של הנחמה בצורך של בני האדם שאין להם יותר כוח לחיים מלאים, להתנחם באמונה שהחיים הם לא הכול, שיש משהו שנמצא מחוץ ומעבר לחיים, ובכוחו ליישב את הניגודים והסתירות שהתחושה הדרמאטית חווה אותם כמוחלטים ובלתי ניתנים ליישוב. הנחמה חביבה על אנשים וחברות מזדקנים, עייפים ושבעים, שיש להם עוד כמה שנים להעביר עם מה שנשאר להם מהחיים, והם רוצים להעביר את הזמן הזה עד כמה שאפשר בנועם ובלי ייסורים. מי יגנה אותם על כך.
לחברות ולאנשים מזדקנים יש בדרך כלל איזה שהם חסכונות, ויש להם היכולת לשלם בעין יפה תמורת כל מה שמנחם ומפייס אותם עם הקיום שלהם הפוחת והולך, החל במשככי כאבים וכלה במספרי בדיחות – בתנאי שלא יהיו מצחיקות מדי, כדי שתפרי הניתוחים הפלאסטיים לא יפקעו, חס וחלילה, כי גם הצחוק האמיתי הוא כוח חתרני ומסוכן מדי במקום שבו נחנקים מרוב שומן ואכילה גסה ונושמים בקושי. ובמקום שיש ביקוש ואמצעי-תשלום, שם גם יהיה היצע, הלא בעידן השיווק אנחנו חיים.
ובעידן השיווק, הלקוח של התיאטרון באמת לא רוצה להתעמת עם הסתירות הבלתי נסבלות של הקיום, מה שאולי מסביר את רוח השיממון המפוייס הנודפת מהתיאטרון הבידורי כמו מהאופרה שחזרה כל כך לאופנה, שמפצים את לקוחותיהם בפרודקשן-וליו. על אחת כמה וכמה שהלקוח בעל המאה בעידן השיווק אינו שש להתעמת עם הסתירות והעוולות שהן פרי מעלליו שלו. למשל, הוא לא רוצה לשמוע ולא רוצה לדעת שבמרחק שעת נסיעה מסעודת החג שלו "ילדים אוכלים עכברושים, מוצצים אבנים. מחטטים באשפה בציפורניים, כמו חזירים בתוך צואת חיות. כמו תולעים". כמו שמישהו כתב פעם במחזה מקולל בשם "סינדרום ירושלים". בעידן השיווק אך טבעי שהלקוח השבע והמדושן לא רוצה לשמוע את הצעקה שבוקעת מעבר לגדרות הגטו המורעב שהוא שותף ליצירתו וחולק באחריות לקיומו: "פיתחו את השערים! לצאת! לצאת! תנו לנו לצאת!" ואם שמץ מהקולות האלה מתגנב לאוזניו, האדם המפוייס מגיב כמו הרס"ר במחזה המושמץ ההוא: "תלונות לתחת הגדול. אני תחת קטן. נקודה."

[יהושע סובול, מחזאי וסופר. גטו, נפש יהודי, פלשתינאית, סינדרום ירושלים.]

---------
מבחר מדברי החברים בפורום תיאטרון, מאי-יוני 2000

(1)

אני לא אהבתי את התיאטרון הפוליטי
31/5/2000 1:43
פועל במה




אני לא אהבתי את התיאטרון הפוליטי ולא את הספרות הפוליטית, ולא את השירה הפוליטית.
כי:

מה שמאד מאפיין את השיח הפוליטי בארץ היא הנחרצות: העדר הספק, העדר הדילמה.
ומה שמאד מאפיין את התיאטרון הפוליטי, הוא אותו דבר בדיוק: העדר ספק, העדרה של דילמה.

ואני בקשתי איזו התרוממות, מבט מעל, אוזן קשבת, נפש מתייסרת בספקות, ולא מצאתי. מה שמוטי לרנר יכול לומר מעל במה של הפגנה הוא אומר גם במחזות שלו, וכנ"ל כולם.

יהושע סובול, איש בעל כושר ביטוי גאוני, כשהוא מגיש את עמדותיו בתיאטרון, הוא לא עושה מאומה יותר ממפגין אקראי שנתנו לו שלט ביד.

זה מה שחורה לי בתיאטרון הפוליטי.

כשעזבתי את אולם הקאמרי אחרי שראיתי את "כולם רוצים לחיות" של חנוך לוין, מצאתי עצמי שואל:" האם אני רוצה לחיות רק בגלל שאני פוחד מהמוות?"

אבל כשנטשתי מחזה פוליטי לא מצאתי עצמי שואל כלום, רק אמרתי לעצמי, טוב, היתה הפגנה צבעונית.