לא כל הזהוב ברזיל

הקריסה המבהילה והמביכה של נבחרת ברזיל לא התחילה, כמקובל לחשוב, בהפסד לצרפת – הטובה ממנה – בגמר המונדיאל של 1998, אלא דווקא ברגע בו שלח רוברטו באג'יו את הפנדל האחרון בדו קרב הפנדלים של גמר המונדיאל בארה"ב, ארבע שנים קודם לכן, ימינה מעל למשקוף של טפארל. ברגע בו פרצו נערי רומאריו בסמבה ב"רוז בול" בלוס אנג'לס, סמבת אלופי העולם, ישב במשרדו בפורטלנד פיליפ נייט, הבעלים והמייסד של "נייקי", וראה כי טוב.

"נייקי" – אלת הניצחון במיתולוגיה היוונית – השלימה בתחילת שנות התשעים את ההשתלטות על שוק נעלי הספורט הגדול בעולם – זה האמריקאי. אבל לפיליפ נייט זה לא הספיק. הוא רצה לשלוט בעולם. הכוהן הגדול של הדולר הירוק, אחד מנביאי הגלובליזציה – הלכה למעשה – החליט לרתום לטובת פרוייקט כיבוש העולם את הנבחרת הטובה והפופולרית ביותר בספורט הפופולרי ביותר בעולם. נבחרת ברזיל הייתה אמורה להיות המנוף שירים את נייקי ממעמד של מנגנון על קפיטליסטי אמריקאי, למפלצת כלכלית בינלאומית מסדר הגודל של "קוקה-קולה" ו"מק'דונלנדס".

שיטות העבודה של "נייקי" אינן בגדר סוד. חלק הארי של מוצרי החברה – ביניהן גם סדרת "אייר ג'ורדן", עדיין המותג המוביל של החברה – יוצר באינדונזיה הרחוקה על ידי פועלים מקומיים ששכרם ליום התקרב לדולר (כולל שעות נוספות) אשר תפרו מיליוני זוגות נעליים שעלות ייצורם נעה בין 5 ל-10 דולרים לזוג, ומחירם בחנויות נע בין 25 ל-280 דולרים אמריקאים. ההפרשים המטורפים בין עלויות הייצור למחיר החנות היו פועל יוצא של הניצול הציני של חברת "נייקי" את אוכלוסיית העולם השלישי. פשוט, רווחי, ענייני, אמריקאי מאוד וקל.

נייט החליט לרתום לקמפיין הכיבוש שלו את ברזיל היפה, ברזיל הטהורה, אשר עבור רבים מסמנת את תמצית ההנאה מכדורגל, ואולי מספורט בכלל. ברזיל של ריקרדו טושיירה – הגברי לוי של ברזיל – אבל גם של פלה, גארינצ'ה, דידי, זיקו, ג'וניור, סוקרטס, רומאריו ורונאלדו, ברזיל של כדורגל החופים, של דמעות האושר של זקנים לאחר ניצחון בקופה אמריקה, האבל הלאומי לאחר הפסדים, ברזיל הזאת מכרה את נשמתה לפיליפ נייט תמורת מאה מיליון ירוקים. נייט וטושיירה הגו את מבצע "המסע העולמי של ברזיל", קמפיין יומרני בו ברזיל, בליוויי מערכת השיווק המניפולטיבית של "נייקי" תציג את הזהב השחור שלה בכל העולם, במשחקי הכנה לקראת מונדיאל 1998, ששיאו יהיה, כמובן, עמידה על הדוכן ב"סטאד דה פראנס" עם הגביע הזהוב. הזהוב של ברזיל. הזהב של "נייקי".

אבל משהו השתבש בדרך לגן-עדן. ברזיל של המונדיאל האחרון הייתה רחוקה מלהלהיב (כמו גם זו של 94, למען האמת) וכוכבה הגדול, הג'וקר הבינלאומי הגדול של "נייקי", רונאלדו, התמוטט תחת הלחץ. לא נדע לעולם, כנראה, מה קרה באמת בבוקר משחק הגמר. מה קרה לרונאלדו? מה פשר סכנת החיים בה עמד? מדוע ברזיל נראתה צל דהוי של עצמה בשעתה החשובה ביותר מזה ארבע שנים? עיתוני הספורט בברזיל טענו כי ברזיל מכרה את המשחק. לא, לא לצרפת. "לנייקי". תמורת חוזה טוב יותר. גם מי שאינו נטוע בתרבות הכדורגל ידע כי האפשרות שהועלתה, בארץ הכדורגל הקדושה, כי הנבחרת, קודש הקודשים של הדת, מכרה את המשחק לאלוהי הכסף, כמוה כפירה של רפסאנג'ני, נשיא אירן, במוחמד ובאללה. אפשרות בלתי אפשרית. ובכל זאת, חרף ההכחשות הגורפות, הענן הכבד מעל אירועי השלושה ביולי 1998 עדיין לא הוסר.

מאז אותו רגע, התחילה הצלילה של ברזיל אל התהום. הברית שכרתה עם האימפריאליזם הקפיטליסטי הציני עלה לה לא רק באובדן תוארה, כבודה, שמה הטוב והערצתם של מיליוני אנשים, היא עלתה לה בתמימותה, באהבת החיים שלה, ושל אומה שלמה הכרוכה אחרי האמונה כי אם יש אלוהים בשמים, הוא בוודאי משחק "סטנגה" עם גארינצ'ה.

רונאלדו, הכוכב הגדול של הכדורגל העולמי, לא הצליח להתאושש מאז אותו לילה שחור וברזיל – אשר באופן תמוה עדיין מדורגל במקום השני בדירוג הנבחרות של פיפ"א – מוצאת עצמה בתוהו ובוהו. בואו לא נעמיד פנים: חילופי מאמנים ושינויים דרמטיים בסגל אינם תופעות נדירות בכאוס ששולט בהתאחדות הברזילאית. ברזיל, באופן מסורתי, עושה לעצמה חיים קשים ערב כל מונדיאל. עצם ההעפלה למונדיאל של 94, הובטחה לברזיל רק בסיבוב המשחקים האחרון של הבית הדרום אמריקאי, כך שלא מדובר בשפל חסר תקדים מבחינה ספורטיבית.

אולם מבחינת הדימוי של ברזיל בעיני אוהדי הכדורגל והאדישות בה מקבל העולם את התפוררותה, (לעתים כמעט מלווה הדבר בשמחה לאיד), בנוסף לאהדה הכלל עולמית שזוכה לה צרפת, אשר מסתמנת להיות שילוב מהפנט בין הגאונות הברזילאית למכניזם הגרמני (שתי אימפריות בשקיעה), תוך הציפייה הדרוכה לגמר הגמרים בשנה הבאה, בין ארגנטינה לצרפת, מלמד כי ברזיל, עם מאה מיליוני הדולרים שלה, כבר לא מעניינת אף אחד. מבחינתה של הרומנטיקנית הגדולה של הכדורגל העולמי, אין תבוסה מרה מזו. באדיבות "נייקי".